בפרשת השבוע, פרשת תרומה, אנו רואים לצד פירוט כל הכלים והמידות הנדרשים לבניית המשכן (המקדש הזמני), שנראות כאילו נלקחו מפרט טכני עשיר של תוכניות אדריכליות מופיע מוצר אחד לא צפוי: הלב.
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". (שמות כ"ה ב'). כבר בראשית הפרשה מדגישה התורה שתרומה תתקבל בברכה רק אם התורם יתרום בחפץ לב ובשמחה. תרומה שנעשית מהפה ולחוץ אינה רצויה.
בפרשת תרומה מוזכרים חמישה עשר סוגים שונים של חומרי הבנייה של המשכן וכליו. מצויינים סוגי מתכות, סוגי עצים ובעלי חיים, צמר, בדים וצבעים, ממש מפרט טכני מדויק שמטרתו בניית מקדש נייד - המשכן של לוחות הברית שישמש עד להקמת בית המקדש הקבוע. אולם, כל אלה חומרים פיזיים, היסוד להשכנת השכינה, שהיא האנרגיה השמיימית המחברת את האדם לעולמות עליונים, שתשרה במשכן רק אם המקור לתרומה יהיה מ"נדבת הלב" ולא מתוך אילוץ או כורח. הנתינה שמגיעה מעומק הלב היא הנתינה הרצויה שתביא את החיבור הדרוש בין עם ישראל לאלוהיו וכמו שהמשכן בנוי מחומרי בנייה ועיצוב שונים ובלי הלב והנשמה שימממנו את בנייתו, לא תרשה בו השכינה, כך הבית הפרטי שלנו אותו אנו מעוניינים להקים חייב את שני המימדים בשביל שהאווירה והאנרגיה תהיה טובה בתוכו: המימד הפיזי העשוי מחומרי הבנייה ומהמיימד של הלב והנשמה שבלעדיהם יהיו ארבע קירות אבל ריקנים וחסרי אנרגיה טובה.
רק רצון טוב
רבינו בחיי: "תקחו את תרומתי. אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר תרומתי כי אז יהיה רצונו דבק בהם כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין, ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' הוא ואם אינו נותנה נענש ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום".
רש"י מפרש: "ידבנו לבו" הוא לשון רצון טוב. ביסוד כל המפעל הקדוש של המשכן, מקום שבו עם ישראל כולו מתאחד ובו מתגלה השכינה, עומד הרצון הטוב של כלל ישראל ושל כל אחד ואחד מישראל המתבטא באופן מעשי בתרומה נדיבה, בנתינה מתוך רצון טוב.
מה שנכון למשכן נכון גם לבית הפרטי שלנו או למקום עבודתו, ללא לב ונשמה לא תהייה שכינה והצלחה. שנזכה לשלב חומר ולב.