הורים, הילד שלכם לא אוכל? זה מה שתעשו

נעמה שלום,

יש לי ילד בן חמש שמסרב לאכול. כלומר, לא בדיוק מסרב לאכול, אלא לא מוכן לאכול שום אוכל בריא, רק ממתקים. אני כמובן לא רוצה לתת לו ממתקים אבל אין לי ברירה, אחרת הילד יהיה בצום ימים שלמים. אני מאוד דואגת לו וכל היום מתעסקת סביב האוכל שלו, בודקת מה הוא מחזיר מהגן, שואלת את הגננת מה אכל בצהרון, ומנסה להכין לארוחת ערב דברים שהוא יותר אוהב. עדיין, הילד לא אוכל. מה עושים?

כשאנו רוצים לפתור בעיה שיש לנו עם הילדים - הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להגדיר מה הבעיה שלנו. רק כשנבין מה הבעיה נוכל לפתור אותה.

בתוך הסיפור שסיפרת אנו רואים מה במציאות מפריע לך - הילד שלא אוכל, ומה זה עושה לך, את דואגת ומתעסקת עם אי האכילה שלו כל הזמן. מה שאת מנסה לעשות זה לגרום לו לאכול, ומה שהוא מצליח לעשות (בלא מודע) זה להדאיג אותך ולהעסיק אותך באוכל שלו כל הזמן.

ביחסים ביננו לבין הילדים שלנו הכל דינמיקה. כאשר צד אחד משנה את הדינמיקה, הדינמיקה תשתנה.
הילד נכנס לתפקיד של "הילד שלא אוכל" ואת בתפקיד של הדואגת והמתעסקת עם האוכל. כל זמן שאת ממשיכה בתפקיד שלך את בעצם משאירה אותו בתפקיד שלו וזו מעין נבואה שמגשימה את עצמה. את מתייחסת אליו כאל ילד שלא אוכל והוא ממשיך בתפקיד שאליו נכנס.

לגרום לילד לאכול את באמת לא יכולה אבל את כן יכולה לשנות את החלק שלך בדינמיקה מוטעית שהילד יצר איתך. את יכולה לאפשר לו לרדת מהעץ שטיפס עליו. באופן לא מודע הוא יצר מעין ריקוד כזה. הוא מדאיג ואת דואגת. הוא מעסיק אותך עם האוכל ואת מתעסקת. כל מה שאת עושה בעניין לא מועיל ולכן כדאי לעשות בדיוק את ההפך. להפסיק לספק לו את הסחורה שכרגע הוא מצליח לקנות ממך. להפסיק לדאוג ולהפסיק להתעסק באוכל שלו. זה ממילא לא מביא לשינוי. מה שיכול להביא לשינוי זה דוקא השינוי שתעשי.

מעתה התחילי להתייחס אל הילד כילד שאוכל יפה. אל תעקבי לגבי האכילה שלו בגן, אל תעקבי כמה החזיר בתיק, אל תשאלי אותו במיוחד מה הוא רוצה לאכול בארוחת הערב, תכיני מה שמתחשק לך להכין. שחררי את הדאגה שלך, היא מזינה אותו, ולשם כך בטעות הוא מוכן לוותר על אוכל טעים ואיכותי.
מרגע זה הפכת את הילד לילד שאוכל רגיל. כך את מתייחסת אליו. כשאת תתייחסי אליו כך בלי לדאוג בכלל ובלי להתעסק עם אי האכילה שלו, את מאפשרת לילד לצאת מהריקוד המוטעה שהוא נכנס אליו, מהדינמיקה המוטעית שהוא יצר איתך בטעות.

אבל שימי לב, לעשות את עצמך לא דואגת או להגיד שאת לא דואגת לא ישנה את הדינמיקה. את באמת צריכה להפסיק לדאוג. זה נשמע מאוד קשה לביצוע אבל בעצם הכל תלוי בפרשנות שלנו. כרגע את מפרשת את אי האכילה שלו כהרגל, אופי, פינוק, גנים כמו אבא שלו, ועוד ועוד הסברים. אם תשני את הפרשנות ותביני שבלא מודע הוא רוצה לא לאכול כדי להדאיג אותך זה יעזור לך לבחור לא לדאוג. את תביני שהדאגה שלך היא מה שדוקא ישאיר אותו בתפקיד הילד שלא אוכל. תתייחסי אליו כילד שאוהב הכל ואוכל הכל בלי לדאוג ובלי להתעסק באופן מיוחד באוכל שלו, יותר ממה שאת מתעסקת עם האוכל של שאר בני הבית, פתאום תוכלי לגלות שהילד באמת אוהב לאכול. ויכול לאכול כל מה שאת מכינה עבורו.


הכותבת מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית בגישת שפר. חברה בצוות הניהול של מרכז שפר- מרכז להכשרת מנחים ויועצים בגישת שפר.