פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צאו להתחפש: התוויות שיש לנו על עצמנו תוקעות אותנו במקום

      אנחנו נוטים להכניס את הילדים למשבצות, ללמד אותם שיש את המסודר, את המאחר, את החוצפן ואת טוב הלב. מה יקרה אם נתייחס אליהם ללא ההגדרות? הורים, פורים זו הזדמנות מצוינת לאפשר לכל אחד להתחפש למה שהוא רוצה להיות באמת ולגלות עולם חדש

      ילד מצייר על אבא ישן (ShutterStock)
      היצירתי, הממושמע, המבולגן והנאהב (צילום: ShutterStock)

      אומרים שהתחפושת שהילד בוחר מלמדת עליו משהו. בחר להתחפש לשוטר או חייל? כנראה מדובר בטיפוס אמיץ ויוזם. רצתה תחפושת של נסיכה או מלכת אסתר? מן הסתם היא ילדה עדינה, נעימה ואצילית. יש גם את הגישה ההפוכה - לפעמים החייל והשוטר מאוד מופנמים במשך השנה והתחפושת רק מגלה את מאווייהם הכמוסים, לעיתים מלכות, פיות, ונסיכות הלבבות נוהגות בימי שגרה לטפס על עצים ולשחק כדורגל.

      מתברר שאנחנו קונים תחפושות לא רק בפורים, ה"תפקידים הקבועים" נמצאים שם כל השנה. זה קיים גם בכיתה, לכל תלמיד יש איזו כותרת - ה"מסודרת" שתמיד משלימים ממנה חומר, ה"שובב" שתמיד מפוצץ שיעורים, ה"אחראי" שלוקח על עצמו את כל תפקידים, "המצחיק" שהבדיחות שלו מצחיקות גם את המורים, "המציק" שאף אחד לא רוצה לשבת לידו, ו"הקוטרית" שלא מרוצה אף פעם. ולא רק בכיתה, גם בבית.

      כשמדברים על ילד ספציפי לא תמיד צריך לנקוב בשמו, אפשר להבין במי מדובר רק מהטייטל. שוב ה"עצלן" הזה לא עשה כלום, "האגואיסטית" לא התחשבה באף אחד, וה"תותחית" לקחה את הקטן לגינה. לפעמים זה מגיע בזוגות: "המרביץ" ו"המורבץ", "הפוגעת" ו"הנעלבת". רק הסיטואציה משתנה, המקומות - קבועים.
      אז נכון, במקום קבוע יש משהו נוח, כל אחד יודע את מקומו. אבל מצד שני, יש פה גם בעיה גדולה.

      דווקא המבולגת של הכיתה

      ומעשה שהיה כך היה - בכל כיתה יש את האחראית הקבועה שאוספת אישורי הורים לטיולים (בדרך כלל היא גם השקטה והמסודרת). לפני כמה שנים החלטתי שזהו, הגיע הזמן להעביר את התפקיד למישהי אחרת. כששאלתי מי רוצה לאסוף אישורים לטיול הקרוב כמובן רק היא שוב הצביעה, ושאר הכתה הצביעה עליה. ואז עשיתי מעשה שלא יעשה. פניתי למבולגנת של הכיתה, האסטרונאוטית הבלתי מעורערת, וביקשתי ממנה לאסוף את האישורים. אני זוכרת את המבט ההמום שלה: "המורה, אין מצב! כל האישורים ייעלמו לי תוך דקה..." קריאות שבר נשמעו מכל עבר: "המורה, לא כדאי לך... את חייבת לראות איך החדר שלה בבית נראה..." לא הסכמתי לוותר והודעתי לה שהתפקיד שלה. כשנכנסתי לכתה שוב כעבור יומיים היא ניגשה אליי עם ערמת דפים. "הנה האישורים המורה, קחי אותם, שלא יישארו אצלי עוד רגע אחד... שלא ייעלמו לי."

      זה היה מדהים. המסודרת הייתה עושה את זה בשבועיים, המבולגנת תקתקה את זה ביומיים! הכיתה הייתה בהלם מוחלט. הסטיגמה שהודבקה למבולגנת לאורך השנים התבררה ככותרת שאינה בהכרח נכונה. אבל אין ספק שאת המתנה הכי גדולה קיבלה המבולגנת (לשעבר) בעצמה. היא למדה כמה כוח יש לה, בדיוק בנקודה שחשבה שהיא לא שלה. יש מחיר למקומות הקבועים, לפעמים כבר לא זוכרים שאפשר גם אחרת.

      בסוף המאחר הסדרתי קם ראשון

      נכון, לכל ילד יש ייחודיות, כישרונות וחן מיוחד. הבעיה היא ההתקבעות למשבצת ספציפית. כאילו זה הילד ואין בלתו. הרי אם נעמיק את ההתבוננות נוכל לגלות שדווקא המאחר הסדרתי קם ראשון ביום טיול, החולמנית מאוד מאופסת כשרוצה בכך, והמבולגן מסודר בדברים שחשובים לו. האמת היא - שהם הכול!

      התחפושת החיצונית לא מלמדת דבר על אינסוף הכוחות שקיימים בתוכם. לא נחשוש לבקש מהמאחר משימה שכרוכה בעמידה בזמנים, נטיל משימה מסודרת על המבולגן, נבקש מכולם לארגן, לא רק מהאחראי, והכי חשוב: לא נעשה זאת בשביל להוציא אותו מהמקום בו התקבע, אלא פשוט בגלל העובדה שבאמת אין דבר כזה, מקומות קבועים. ואם בקשתי לא בוצעה? ואם שוב הוא איחר? רק נזכור שהוא באמת יכול גם אחרת. אפילו עכשיו. השמים הם הגבול. אין כמו פורים להיזכר מי הם באמת, הילדים והתלמידים שלנו, מאחורי כל התחפושות והמסכות. ולא רק הם, גם אנחנו.

      הכותבת היא מנחת הורים וצוותי הוראה, ויועצת זוגית בגישת שפר
      מחברת הספר "עבודת קיץ" (מודן)