על ספת הפסיכולוג: פורים משחרר את העניבה החונקת

"אני לא מתכוון להתחפש השנה בפורים", אמר לי גיא בהחלטיות, "רוצה להישאר איך שאני עכשיו". לא הופתעתי. ידעתי את הקושי שלו להתגמש, לשנות, להחליף צורה, ובקיצור: לזרום. השיחה עם גיא הביאה אותי להרהורים אודות משמעות ההתחפשות מבחינה פסיכולוגית. למה אנשים אוהבים (או לא אוהבים) להתחפש? מה התפקיד של המסכה? מה משמעות הצורך הנפשי לשנות צורה ל"לא אני"?

כידוע מנהג ההתחפשות בפורים הוא מימי הביניים. היהודים בונציה במאה הי"ב הושפעו מהתחפושות של קרנבל המסכות בוונציה שנערך מסורתית בחודש פברואר סמוך לחג הפורים ואימצו אותו תוך התאמתו למסורת היהודית. ההתחפשות היהודית מסמלת את היפוך הגורל כפי שמסופר במגילת אסתר. המן תיכנן להרוג את כל היהודים בחודש אדר, אך הגורל התהפך והמן ובניו נתלו על העץ שהמן הכין כדי לתלות עליו את מרדכי. הסבר מעניין אחר הוא רעיון הסתרת הזהות האמיתית במגילה. גם מרדכי וגם אסתר לא גילו בתחילה לאחשוורוש את זהותם האמיתית.

כך או כך, הצורך להתחפש נוגע עמוקות באחד הצרכים האנושיים העמוקים. משחר ההיסטוריה בני אדם נוטים לעטות מסכות. ביוון הקדומה המסכה שימשה כאביזר בתיאטרון. המסכה ביוונית נקראת "פרסונה" ומכאן המושג אישיות באנגלית personality המסמל את תכונות הנפש המוחצנות.

האישיות שלנו היא אפוא מעין מסכה שמסתירה את זהותנו האמיתית. חלק מאיתנו מודע להסתתרות עצמית זו וחלק מזדהים באופן עמוק עם המסכה שהעטו על עצמם. הדבר לא מפתיע. כולנו זקוקים למסכות נימוסיות או התנהגויות בחברה. הרי לא היה נעים אם כל אחד מאתנו היה אומר את האמת בפרצוף של האחר.

דונלד וויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, הבחין בין "עצמי אמיתי" לבין "עצמי כוזב". העצמי האמיתי הוא האני האוטנטי שלנו, בטהרתו. העצמי הכוזב או השקרי הוא האני שלנו שעוטה מסכה ומסתיר ושומר על האני האוטנטי הרגיש והפגיע. למרבה ההפתעה אין וויניקוט שולל את העצמי הכוזב. הוא חיוני להסתגלות החברתית שלנו ובלעדיו לא היינו מתפקדים בעבודה ובחברה. דא עקא, עצמי כוזב מאסיבי מביא את האדם לאישיות חלולה, מרצה וחסרת אותנטיות. מצד שני עצמי אמיתי הוא חיוני לקיום הנפשי שלנו וחיוני גם למערכת יחסים אינטימית, אבל עצמי אמיתי מאסיבי לא מתחשב בזולת וסופו להביא לבדידות. ילדים קטנים מציגים את האני האמיתי שלהם אולם עם הזמן וההתבגרות הם לומדים לפתח גם אני מזויף. זה תהליך חיוני להתפתחות. שוב, אדם אמור להביא לאיזון בין שני קטבים מנוגדים אלה.

הטיפול הפסיכולוגי מאפשר לאדם להסיר את המסכה שהוא עוטה על עצמו בחיי היומיום. אנשים מגיעים לטיפול כי המסכה בחוץ מכבידה עליהם והם חשים בלתי אותנטיים. הטיפול מאפשר להגיע לאיזון בין שני הצרכים האלה והוא מאפשר לחזק את הקול האוטנטי של האני שנחבא מאחורי האני המזויף החברתי.

חג הפורים מאפשר לנו לשחרר קצת את העניבה החונקת של העצמי הכוזב. ההלכה מצווה עלינו לשתות ולהתבסם כדי לשחרר את העצמי האמיתי. "מיחייב איניש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז', ע"ב). אולם לעיתים האני האמיתי עלול להבהיל. הוא טומן בחובו שחרור של יצרים ודחפים שברך כלל מוסתרים מעצמינו ומהזולת. מצד שני, ללא ספק, שחרור מבוקר שכזה מידי פעם חיוני לחיי נפש בריאים.

ונחזור לגיא. גיא עדיין לא שם. הוא בתחילת התהליך. הוא חושש לגלות את עצמו. הוא חושש לחשוף חלקים "לא יפים" באישיותו. לחשוף את "הצל" שלו. הוא סובל מהקונפורמיות שלו, מהרדידות ביחסים ומהקושי שלו לזרום ולא לפחד.

פורים שמח!


דוקטור דוד זוהר הוא פסיכולוג קליני המטפל בתל אביב