'אופטימיות זהירה', 'נקודת אור בקצה המנהרה' - אלו כותרות שלא פוגשים בימים טרופים אלו. רק 'החמרה במצב', 'בידוד', 'החלטה דרמטית של סגירת בתי הכנסת' ושוב 'פיזור הכנסת בשל ריבוי מחלוקות'. אלו הן הכותרות המובילות שאנו פוגשים בכל עת בכל שעה.
בתוך כל הטירוף שמתרחש, פתאום המציאות בעצמה היא זו שמזמינה אותנו להיפגש עם הרבה טוב שמתרחש מסביבנו. לפתע הלימון נהפך ללימונדה.
ברשותכם, רקע קצר: אני בחור דתי מאזור השפלה, וכמו לא מעט אנשים משתדל לקיים מנהג יהודי קדום של תפילות במניין בבית הכנסת. אין זה המקום להרחיב, אבל תפילה בבית כנסת בצירוף עשרה אנשים מעלתה גדולה לאין ערוך מתפילה של יחיד בביתו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בתקופה הנוכחית בה אנו זקוקים להרבה תפילות.
בשבוע שעבר נודע לי ששהיתי במחיצתו של חולה קורונה מספר 366, ואז חלה תפנית בשגרת היומיום. הבידוד שהיה עד כה מונח זר ודי מפחיד, הפך להיות מנת חלקי וחלק משפחתי. לא נעים אבל נסבל. מה שהעיב על מצב רוחי בין היתר הייתה העובדה שאין באפשרותי להתפלל את התפילות בבית הכנסת. מאז כבר יצאה הנחייה גורפת ולפתע התסכול האישי שלי הפך להיות מנת חלקם של כל הגברים שרגילים להתפלל בבית הכנסת.
מחשבותיי המעט מדוכאות התבררו כעוד מקרה של 'מחשבות לחוד ומציאות לחוד'. עם ישראל בתפארתו לא נוטש את אחיו ואחיותיו המבודדים. מיד עם פסיקתה של הרבנות הראשית על השתתפות בתפילה באמצעות שידורים ישירים נולד לו מיזם נפלא של שידור תפילות בכל מקום בארץ.
והנה, בחור מהשפלה מוצא את עצמו בצהרי יום סגרירי, משתתף בתפילת מנחה במניין שהתקיים בישוב עשהאל הנמצא בהר חברון (ביקור ראשון שלי ביישוב!).
אין ספק שזו הייתה חוויה מרגשת במיוחד.
בזמן שכל הכותרות עסוקות במציאות הקודרת ובעודף פסימיות, נתבונן אנחנו בכל הטוב שמתרחש סביבנו, נרבה באהבת חינם ומחשבה על האחר ונעבור את התקופה הזו בשלום מחוזקים ומאוחדים יותר.
להשתתפות בתפילה