כותבת מהלב: החיים חייבים להמשיך

יש סאונד מסוים שמלווה אותי כבר כמה ימים: המפגש של קרש החיתוך עם הסכין. הכי פשוט. כן, הבנתם נכון. אישה עומדת במטבח וחותכת בקצב מהיר ירקות למרק.

עכשיו תנו לי להסביר; השבוע נפגשתי עם קולגה לעבודה לשיח על המצב. היה מאוד אישי ומלא תובנות, וכן, הקפדנו על תקנות ההרחקה. וברקע, מבעד לקיר, במטבח שהיה סמוך אלינו, עמדה אמא שלה וחתכה ירקות למרק. רוב הזמן שישבנו יחד זה היה הפסקול של הפגישה. היא מכינה מרק, אנחנו חופרות על המציאות המתחדשת.

כשיצאתי ללכת כבר הרחתי את ריח המרק באויר. כל הבית התמלא בגלים של פטרוזיליה מעורבבת עם כרישה ובצל. היה שם ריח טעים ונעים. ריח של בית. לא רק בלוטות הטעם התעוררו בי, גם בלוטות הרגש. בדרכי הביתה חשבתי על אותה אשה, אמא של חברה שלי, היא כבר עברה את גיל 80 מזמן ונמצאת בקבוצת סיכון מכל מיני סיבות. ועדיין, מרק הירקות שהיא מבשלת כל שבוע ממשיך למלא עבורה תחושה של בית.

פתאום לכמה דקות הבנתי מה זה אומר לשמור על שגרה מבפנים עם הבלגן שבחוץ. היא יודעת מה קורה והיא נזהרת כפי ההוראות, אבל היא גם חיה את החיים ונותנת מקום של כבוד לרגעים הקטנים שלה, כי הם ליבת חייה.

במשכן ובמקדש היו מגוון רחב של עבודות, פעולות, מלאכות. רק אחת מהן היתה יומיומית. כל יום, כל הזמן: נר התמיד. כמובא בפרשת תצווה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים כ' - כ"א.)

הרבה דברי תורה שמעתי על "אש התמיד", הבעירה הפנימית ושמירת התחושה של "והיו בעיניך כחדשים". כמה מאמרים והיגדים ושיעורים על תפקיד נר התמיד ועל נצחון התדיר על הנדיר. אבל כלום לא ישווה לאותן דקות שבהן חוויותי את האשה ההיא, בדירתה מזה למעלה מ-50 שנה, שחותכת כמו בשגרה את הירקות למרק ורק מחכה לריח שימלא את ביתה. יוצרת בדרכה שלה את ה"נורמליות" ששייכת לה. "היא שומרת כך על השפיות שלה", אומרת לי חברה שלי, הבת שלה. "זה קורה כל יום רביעי".

"בלבבי משכן אבנה" זה בדיוק זה, השמירה על הכוח של החיים והיומיום, ושם לראות את האור הגדול. בלי סיסמאות, בלי מילים גבוהות. פשוט פשוט. סכין, סיר גדול, קרש חיתוך ומגוון של ירקות. אלו הם כלי השגרה שלה.

כמה ימים לאחר הביקור אצלה, כשריח המרק עוד מלווה אותי (אגב, היא כל כך עשתה לי חשק שבעצמי העמדתי באותו הערב סיר מרק משובח), שלחה לי גיסתי היקרה את התמונה המופיעה למעלה. יום שישי,
10 בבוקר. מה הילדים עושים בד"כ? קבלת שבת בגן. זו אחת מנקודות השיא השבועיות של ילדים בגן. אז אחי וגיסתי החליטו לביים קבלת שבת בביתם, עם כל התפאורה המתאימה ובעיקר עם המצברוח המתאים.

כמה שעות אחר כך, קיבלתי טלפון מאשה יקרה שמארגנת שיעורים קבועים בקהילה שלה, ביקשה שנעשה שיעור לייב בשבוע הבא. עוד סימן לשגרה, לרצון אנושי בסיסי, להרגיש חלק ממערכת מתפקדת.

הקורונה מבררת עבורנו טוב טוב מהם הכוחות הפנימיים שלנו שמניעים אותנו לשמירה על חיים שגרתיים טובים ומיטיבים. מרק ירקות, קבלת שבת פיראטית, שיעור בלייב או כל דבר אחר. נקרא לזה בשמות רבים, אבל התחושה היא אותה התחושה. חיים.