היום בבוקר חברה טובה זרקה לי: "את יודעת, אפשר גם להגיד תודה לפעמים." לקח לי הרבה זמן להבין מה היא אומרת. היא בעצם פנתה אליי מעט בכעס ואמרה שאני לא אומרת לה תודה. נכון, היא עשתה משהו עבורי אבל זה היה משהו שברור שהיא אמורה לעשות, זאת העבודה שלה. בנוסף, הקשר ביננו ביום יום מתנהל דרך הוואטסאפ: אני שולחת והיא מטפלת, קצת 'רחוק מהעין רחוק מהלב'.
למה אני מספרת לכם את זה? לא כדי להצדיק את עצמי. להיפך, נפל לי פטיש על הראש. עוד פעם הבנתי את מה שאני כבר לכאורה יודעת: אנחנו שונים זה מזה. וואו, איזו תגלית. לא שונים, אלא שונים שונים. כל אחד מאיתנו הוא סובייקט, הוא רואה את העולם דרך המשקפיים שלו. נקודת המבט שלו על העולם שונה לגמרי. לא הרגשתי צורך להגיד תודה. לא ראיתי את הדברים בכלל מנקודת המבט שלה.
המשקפיים שלי - המשקפיים שלו
וזה קורה לנו כל הזמן. עכשיו בימי הקורונה כשאנחנו מבלים עם בני המשפחה ועם בני הזוג שלנו שעות רבות ביחד - השונות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי ביתר שאת. בין אבא לאמא יכולים להיות ויכוחים בנוגע לגידול הילדים. בין בני זוג יכולים להיות ויכוחים על דברים עקרוניים או סתם על שטויות - אבל הנה הפטנט שיכול ברגע לשחרר את המתח: ההבנה שלכל אחד נקודת מבט אחרת, נקודת מבט לגיטימית באותה המידה כמו שלי.
אם אני חושבת שאפשר לשחרר ולתת לילדים לצפות בטלוויזיה יותר מאשר בימי שגרה רגילים, ובן הזוג שלי חושב שצריך להקפיד על אותם זמני צפייה - מן הסתם אגייס לטובתי את המומחה האחרון ששמעתי בנושא, ואת השכנים שגם עושים כמוני, ואת ההיגיון והנורמלי שברור שחושבים כמוני. ברור שהצד השני שחושב אחרת הוא הטועה. אבל אם לרגע נבין שהוא לא טועה, הוא פשוט חושב אחרת, והנורמלי שלו הוא פשוט נורמלי אחר משלי, וגם העמדה שלו הגיונית לגמרי רק שזה לא ההיגיון שלי - אוכל לכבד את הצד שלו. נוכל לנהל שיח ולהגיע לפתרון שיתאים לשנינו.
אז תודה לך חברה יקרה שהזכרת לי שוב שהמשקפיים שאני מתבוננת דרכם על העולם הם רק שלי ואנשים אחרים מתבוננים במשקפיים אחרות. מילת הקוד היא לכבד את הצד השני שמרגיש וחושב אחרת.
הכותבת היא מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית בגישת שפר. חברה בצוות הניהול של מרכז שפר, מרכז להכשרת מנחים ויועצים בגישת שפר בתחומי הורות זוגיות ומודעות עצמית לקבוצות ובאופן פרטני.