נכנסנו לחודש ניסן. תיכף נשב בליל הסדר, כל אחד כפי היכולות שלו בנסיבות של היום. מבקש ברשותכם להזכר ברגע אחד מתוך ליל הסדר. אחד הרגעים העלומים והמרגשים אותי בליל הסדר, זה השלב בו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, ומספרים בשקט לילדים שהוא בא לשתות מהכוס החמישית - הכוס שלאיש אסור לשתות ממנה. תמיד מרגיש לי שיש שם עוד משהו...
אשנה ממנהגי ואבקש הפעם לשתף אתכם בסיפור חסידי עתיק, ששינה לי את הגישה להרבה דברים:
סלסלה עם אוכל
חסיד מכובד אחד, ידו במכמני התורה וזקנו מגודל, בא לרבו וביקש ממנו: רבי. רוצה אני לראות את אליהו הנביא. הרב התחמק ממנו שוב ושוב, אך הוא בשלו. 'חשקה נפשי לפגוש את אליהו הנביא'. ראה רבו שלא ניתן להתחמק ממנו, ואמר לו: 'קח עמך סלסלה מלאה במאכלים וממתקים, וגש לבית הנמצא בקצה היער. שם גרה לה אלמנה וילדיה, שחסר להם אוכל בסיסי. תן לה את הסלסלה, ואז תפגוש את אליהו הנביא'. רץ החסיד, קנה מכל טוב הארץ, וטס לבית בקצה היער. לאחר שנתן את הסלסלה לבני הבית, חזר לביתו והמתין.
עבר שבוע, אך אליהו לא בא. פנה החסיד בטרוניה לרבו. 'היכן הוא אליהו?' רבו הביט בו, עצם את עיניו ואמר לו: 'חזור שוב על אותו מעשה גם השבוע, תביא להם כפול מצרכים ומאכלים, והפעם תזכה לפוגשו'.
עשה כך החסיד, אולם שוב עבר שבוע ואליהו לא בא אליו.
שוב פנה החסיד לרבו בטרוניה. 'היכן הוא אליהו?' הרבי התפלא מאוד, עצם עיניו, והתפלל לאלוקיו בסוד שיח. או אז שלח את החסיד עם אמירה, שהפעם זה יצליח. שוב החסיד קנה הפעם פי שתיים ושלוש מטוב הארץ, והלך אל הבית בקצה היער. רגע לפני שדפק בדלת, היטה את אזנו והאזין לרחשי הבית. או אז שמע את אחד הילדים שואל את אמו: 'אמא, מתי שוב יבוא אלינו אליהו הנביא עם הזקן הארוך, ויביא לנו סלסלה עם אוכל?'
להיות אליהו הנביא
בימים בהם ישנה תחושה של דכדוך, חשש וחוסר ודאות, ימים בהם נגזר עלינו ריחוק ואיסור מגע. חשבתי, איך כל מילה, כל התעניינות, כל אמירת שלום ברחוב... מקבלת משמעות נוספת. בכל עשייה קטנה של נתינה, ישנה טיפה אחת מהיין שבכוס החמישית, השייכת לאליהו הנביא.
חודש ניסן נפלא ושבת שלום,
אסף