בקושי התרגלנו לשבת שעברה עלינו והנה קרבה ובאה שבת נוספת מוזרה תחת ההסגר. אם בשבת שעברה עוד היה מותר להתפלל בבית הכנסת עד 10 אנשים, הרי בשבת זו כבר אסור לנהוג כך, ורק תפילה בשטח פתוח מותרת. כמה קשה היה לעמוד לבד בסלון הביתי ולהתפלל את תפילות השבת. בלי שירת קרליבך המונית המלווה את קבלת השבת, בלי הצחוקים והטפיחות על השכם וברכת שבת שלום בדרך לסעודת ליל שבת. ולמחרת, ללא הוצאת ספר תורה, בלי זריקות הסוכריות על חתן או חתן בר מצווה, ובעיקר בלי הקידוש הקהילתי. כן, אותו קידוש שבלעדיו קהילה אינה קהילה.
עזבו לרגע את האוכל - איך נתעדכן בכל חדשות הקהילה אם לא בקידוש? הרי עצם ההתכנסות בבית הכנסת בשבת והקידוש הם לב ליבו של כל העניין. והאוכל - מנעד רחב של סוגי דגים, החמין הנצחי, וכן - אל תשכחו את הויסקי, אותו משקה שהמהדרים בו יתנו זכות כניסה לקידוש רק לסוגים שהם סינגל מאלטים עתירי שנים ומעלה.
הרעיון של הדלקת הנרות
על כל זה ניתן היה רק לפנטז בשבת שעברה, וכן, גם השבת. אז מה נשאר לנו בכל זאת בבית שלא השתנה? לכאורה סעודות השבת, רק עם פחות משתתפים. אבא, אמא וילדים שעדיין לא נשואים. אבל רגע, האם לא שכחנו משהו? כן, בוודאי, נרות השבת. הנרות הללו לא כפופים לשום הוראת הסגר, אינם מושפעים מהקורונה, וגם אין צורך לחטא אותם באלכוג'ל או להדליק אותם עם מסיכה על הפנים. הנרות האלה ידלקו השבת ויפיצו בדיוק את אותו אור ואותה נחמה כמו לפני שבוע, שבועיים ושלושה.
באורח פלאי ובתזמון מושלם התחלנו בדף היומי ללמוד השבוע את פרק "במה מדליקין" של מסכת שבת, המפרט בין השאר את חומרי הבעירה המותרים להדלקת נר שבת - הפתילות והשמנים. לכאורה עניין טכני, אך מתחתיו רוחש הרעיון הענק של עצם הדלקת נרות שבת. הדלקת הנר לכבוד שבת מקורה במצוות עונג שבת. שהרי לא ייתכן שום עונג בבית חשוך שאין הנר דולק בו. חכמים נתנו טעמים נוספים כמו שלום בית, שהרי אם יהיה חושך עלולים בני הבית לבוא לידי קטטה וריב.
נדמה שבימים אלו של סגר ובידוד, נשארו עימנו נרות השבת בדיוק משני הטעמים הללו: ראשית, שלא נצטער יותר מידי על חוסר היכולת ללכת לבית הכנסת אלא נשאב הנאה ועונג ממראה הנרות הדולקים. ושנית - שלום בית! שנזכה לעבור את סיר הלחץ הזה תוך שלמות משפחתית ובלי להתפוצץ אחד על השני.
שבת שלום!