קצת קשה לי עם הגדרת יום להזדהות עם בעלי מוגבלויות. הקושי אינו נובע חלילה מחמת זלזול בבעלי המוגבלויות, אלא משאלה לגמרי אחרת: איך אנחנו כחברה מתייחסים ליום כזה ואיך, לעניות דעתי, עלינו להתייחס.
בכל מקרה בו האדם נדרש לצאת מהאנוכיות הנוחה שלו, הוא יכול לעשות זאת בכמה אופנים. הרובד הבסיסי ביותר, והכי פחות מחייב בנפש, הוא ההזדהות. אפשר לעשות את זה קליט, להאיר את החומה, לשים פוסט או לייק ולחוש שאתה או את מזדהים עם אותה קבוצה, אבל ההמשך לצערי ידוע מראש - בעלי המוגבלויות "נשארים שם" ואילו אנחנו, שהזדהינו איתם אך אתמול, כבר דילגנו ליום חדש עם נושא הזדהות חדש.
מעל הרובד הבסיסי של ההזדהות קיימת מודעות, החותרת עמוק יותר בנפש. היא משאירה אצל האדם מודעות עמוקה יותר לציבור בעלי המוגבלויות, לצרכים שלהם, ולשאלה האם הוא מודע לזה ומה הוא עושה למען זה?
אבל יש רובד גבוה מזה: חשבון הנפש. זו לא רק מודעות, אלא גם לקיחת אחריות. חשבון נפש מוביל לשאלות כמו איפה הייתי כאשר ראיתי קיפוח? או איך אני משתדל לתקן את המצב והאם אני במודע או לא במודע שותף לתהליך לא ראוי?
תשעה באב איננו יום של הזדהות עם חורבן ירושלים. ההלכה דורשת מהאדם להתאבל על החורבן. אבלות על חורבן שהיה היא לכל הפחות מודעות, אבל השאיפה היא לחשבון נפש. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא לא רק יום הזדהות עם החללים שנפלו, הוא יום של מודעות למחיר וחשבון נפש בנוגע לדרך בה אנו בונים אומה מוסרית יותר ומתוקנת יותר, כי רבים כל כך שילמו את המחיר היקר מכל.
מפחידה אותי התרבות שמקדשת הזדהות מעשית או וירטואלית וממשיכה בסדר היום הרגיל שלה, ולא חותרת לרבדים עמוקים בנפש למודעות וחשבון נפש. אם תרצו, הרי כבר לימד אותנו הילל הזקן ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". זו כל התורה כולה על רגל אחת. חיים שכאלה מחייבים מודעות עמוקה לאחר, רגישות, סבלנות ודאגה לזכויות של האחר. זו מודעות וחשבון נפש כל יום, כל היום. אם כבר רוצים לקבוע יום אחד, אנא אל תזדהו. הלוואי שנעמיק יותר, נהיה מודעים יותר וכולנו נעשה חשבון נפש. רק ככה החברה שלנו תתקדם ותשתפר.