"יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי"
הדרך לבקש בקשה מאדם חשוב צריכה להיות מתוך הלב ומכוונת גם כלפי הקב"ה.
אנחנו מוצאים בפרשת השבוע שיהודה ניגש לדבר עם יוסף והפעם יהודה מתנהג בצורה שונה מכל הפעמים בהן דיבר עם יוסף באמצעות מתורגמן. יהודה היה מדבר עם האחים, ויוסף היה מדבר איתם במצרית והמתורגמן היה מתרגם ופה יהודה אומר ליוסף "אני רוצה לדבר איתך בלשון שלנו, בלשון הקודש". נשאלת השאלה מדוע רצה יהודה לדבר כך עם יוסף?
מובא מעשה באחת השנים, שהיו גזירות קשות על עם ישראל שגזר אחד הפריצים שם. אחד הרבנים הגדולים שהיו באותה תקופה אמר לתלמידים שלו שיקחו אותו לפריץ, כי הוא רוצה לדבר איתו. כולם היו בפחד ואימה גדולה, כי הפריץ היה גוי רשע ואכזרי, אך בכל זאת לקחו אותו ואמרו לפריץ שהרב הגדול של היהודים רוצה לדבר איתו. כשנכנס הרב לפריץ התחיל לדבר איתו בלהט בלשון הקודש ובאידיש. האנשים שהיו שם אמרו לרב שהפריץ לא מבין את השפה ורצו לשים מתורגמן, אך הרב סירב ואמר להם שהוא מדבר מעומק ליבו.
אותו פריץ שמח בדברים, על אף שלא הבין ואמר לאנשים שלא יפריעו לרב והוא רוצה להמשיך לשמוע. הרב המשיך ודיבר חזק ביותר וכשסיים, אמר להם הפריץ "תתרגמו כל מה שהרב ביקש ותתנו לו כל מה שביקש". כל הגזירות שהפריץ גזר, הרב ביקש לבטל ובזכות הדיבורים שהרב דיבר בשפת הקודש, הפריץ התרצה לכל. כששאלו את הפריץ לאחר מכן איך הסכים, הרי הוא גזר את הגזירות הללו, ענה להם שהרגיש שהרב מדבר משהו מעומק הנשמה, וזה הכניע את הנשמה שלו.
הרבה אנשים חושבים שככל שיסבירו את מה שהם אומרים, כך אנשים יבינו ויקבלו את דעתם, אבל זו טעות חמורה. אנשים חושבים שאם ניקח אנשים שיודעים לדבר טוב ולהסביר טוב, אחרים ירצו ויקנו את המוצר שלנו, אבל גם זו טעות חמורה. כאשר אדם מדבר מעומק הלב, זה עושה רושם גדול ביותר ונכנס ללב של האנשים.
וכך רואים גם שכאשר הקב"ה ציווה את משה רבנו לבנות את המשכן וצריך היה לבקש תרומות מבני ישראל, הקב"ה אומר דווקא למשה רבנו שיבקש מבני ישראל "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), על אף שמשה היה מגמגם וכבד פה וכבד לשון. ולכאורה, אם רוצים לבקש תרומות לבנות את המשכן, מי שצריך לבקש תרומה זה אדם שמדבר יפה, אדם בעל כושר דיבור טוב, אבל הקב"ה אומר לא - משה רבנו, על אף שהוא מגמגם, יבקש את התרומה. וכך עומד משה ובכמה מילים "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, ה) עם ישראל נותנים את כל מה שיש להם לבניית המשכן.
ידוע שיש שפה שמדברים בפה ויש שפה שמדברים בלב. משה רבנו דיבר מהלב שלו לבני ישראל והפה שלו היה רק כלי שמוציא הבעות שהלב מרגיש. כך גם המעשה של הרב, שהלך לדבר עם הפריץ על הגזירות שהיו לעם ישראל - הפה רק השמיע קולות, אבל הדיבור היה מעומקא דליבא. כאשר יהודה הלך לפגוש את יוסף, אמר יהודה "אם אני אשים מתורגמן ביני לבין יוסף, הוא יתרגם את הדברים כמו הלב שלו ולא כמו הלב שלי, הוא לא מרגיש את מה שאני מרגיש". יהודה דיבר לשון הקודש ובסוף זה הכניע את ליבו של יוסף, שלא יכול היה לעמוד בפניהם ולהסתיר את זהותו.
צריך לדעת יסוד גדול: הכוח שיש כאשר אדם מדבר מהלב שלו הוא עצום ביותר. אנשים מקלקלים והורסים לעצמם את הכל ואם אדם צריך לבקש טובה מחבר או פועל שצריך לבקש דבר מבעל הבית שלו, וכן כל אדם שרוצה לבקש דבר מאדם שגדול ממנו, הוא חושב ומתכנן מה ואיך לדבר. אבל דווקא מילים שהוא חושב שיראו יפות וחשובות וישפיעו לטובה, לבסוף ישפיעו לרעה, יקלקלו ויהרסו את הכל. אדם שחושב יותר מדי מה להגיד הורס את טוהר הלב שלו. האדם צריך ללכת עם הלב שלו ולבקש מה שבאמת הלב שלו מאמין וחושב. כאשר יילך בתמימות עם הלב שלו, הוא יצליח.
יוסף רצה להמשיך להתנכל לאחים שלו ולא להראות להם שהוא יוסף. הרי יוסף טירטר אותם כמה פעמים והתנהג איתם בצורה קשה. אך כאשר יהודה דיבר מליבו בלשון הקודש, אפילו שכביכול יוסף לא הבין את שפת הקודש, יוסף לא יכול היה לעמוד בזה והתגלה לאחיו. כאשר אדם מדבר מליבו ולא נותן לפה ולמחשבה שלו לקלקל את טוהר ליבו, יש לאדם סיעתא דשמייא.
לפני הרבה שנים, כאשר היינו בגיל ה-20 לחיינו, נסענו לאוסטריה. היה שם יהודי צדיק, שקשור בנפשנו קשר חזק ביותר ואנחנו אוהבים אותו אהבה גדולה ביותר, ועל לא עוול בכפיו תפסו אותו בבית האסורים. בראש חודש אלול הגענו לאוסטריה והיה לנו צער גדול. ביקשנו שיקחו אותנו ליועץ המשפטי של המדינה, אדם חשוב שהיה שם עזר והכניס אותנו לבית שלו. עמדנו ודיברנו איתו בעברית ואנשים שם רצו לתרגם לגרמנית, אך אמרנו "לא". דיברנו מכל הלב ואחרי כמה ימים הייתה ישועה גדולה ומה שביקשנו, הוא עשה. כאשר מדברים בתמימות מהלב ומבקשים מהקב"ה בתמימות מהלב, הקב"ה נותן סיעתא דשמיא, אבל כאשר מקלקלים את זה בפה עם במילים גדולות, הורסים ומשחיתים את הכל.
ועוד דבר אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: כאשר האדם רוצה לבקש משר או אדם גדול משהו או משהו שקשור לכלל עם ישראל, שידבר את הדברים שתהיה להם משמעות גם כלפי הקב"ה, לא רק הבקשה כלפי אותו אדם אלא בתוך אותם דברים תסתיר גם בקשה לקב"ה כמו יהודה. יהודה עומד לפני יוסף וחושב שהוא מלך מצרים "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר", אבל הוא אומר אני מדבר עם הקב"ה. כל מה שאמר יהודה משתמע גם ליוסף וגם לקב"ה למשוך רחמים מהקב"ה.
וכך גם מצאנו אצל יעקב אבינו, כאשר הוא שלח את המלאכים לעשו, הוא אמר "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" (בראשית לב, ה). למה יעקב אבינו טורח להגיד למלאכים עבדך יעקב? הרי הם שלוחים שלו. ועוד אומר יעקב "עִם לָבָן גַּרְתִּי" ורבותינו דרשו ותרי"ג מצוות שמרתי, אלא יעקב אבינו מדבר אל המלאכים, אבל גם מכוון בדיבורו כלפי הקב"ה. אני העבד שלך יעקב, תזכור שעם לבן גרתי וקיימתי את התרי"ג מצוות. גם כשאתה מבקש בקשה גשמית ממישהו וקל וחומר אם זו בקשה כללית כלפי עם ישראל, תחשוב שאתה מבקש גם מהקב"ה, שהדברים יהיו מתורגמים לשני הדברים ובוודאי שתהיה סיעתא דשמייא ומה שהאדם ביקש הקב"ה יתן לו.