"וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" - כשהקב"ה מבטיח שכר על מצווה, זה יגיע לאדם עד הסוף. צריך רק לחכות בסבלנות.
אנחנו מוצאים בפרשת השבוע "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם". הקב"ה מצווה את בני ישראל שהנשים והילדים ילוו וישאלו מהנשים המצריות בגדים ושמלות, כסף וזהב, שיהיה להם כאשר יצאו ממצרים. צריך להקשות ולומר: מדוע הקב"ה ציווה רק לנשים ולילדים להלוות שמלות ובגדים? למה הקב"ה לא ציווה גם לגברים? הרי גם הם צריכים בגדים. מה העניין רק לנשים ולילדים להלוות בגדים?
אלא ידוע מה שרש"י ורבותינו הקדושים אמרו לנו על הפס' "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים ח, ד). כשבני ישראל היו במדבר ארבעים שנה, הבגדים שלהם לא בלו, אלא היו מתכבסים מעצמם. כשאדם גדל ונהיה גבוה, הבגד נהיה ארוך יותר, כשאדם היה משמין הבגד היה מתרחב אף הוא. אבל זה קרה רק בבגדים שבני ישראל לבשו על גופם. בגדים שהיו בתיבה או במגירה לא גדלו ולא כובסו, אלא בלו והתקלקלו, והבגדים שהיו על בני ישראל נשארו שלמים.
אם כך, צריך להבין יסוד גדול - התורה הקדושה אומרת לנו שכאשר פרעה רדף אחרי בני ישראל לים סוף, הוא לקח איתו את כל הבגדים והתכשיטים שלו, הכסף והזהב. לצדו, רדפו אחרי בני ישראל הגברים החיילים, אך לא הנשים. כאשר הים פלט את המצרים, בני ישראל לקחו את הבגדים שלהם וכך היו להם בגדים ללבוש. הקב"ה רצה שיהיו גם לנשים ולילדים בגדים, אך המצרים, לא הביאו את הבגדים של הנשים והילדים כשרדפו אחרי בני ישראל. הגברים בבני ישראל לא יוכלו לבקש את הבגדים היפים של הגברים המצריים, כי אלו לא היו מסכימים להלוות לבני ישראל אותם, אלא שמרו אותם כדי לרדוף אחרי בני ישראל לים סוף.
לכן הקב"ה אומר שהנשים והילדים ישאלו בגדים מהמצרים, כי ברדיפה שירדפו אחרי בני ישראל לא יהיו בגדים של נשים ואז לא יהיו לנשים בעם ישראל בגדים. לכן הם והילדים ילוו עכשיו בגדים מהמצרים, כי כל הבגדים שיהיו לנשים ולילדים לעתיד לבוא, זה מה שילוו עכשיו מהנשים המצריות ואילו הגברים מבני ישראל יקחו מהשלל את הבגדים היקרים שאיתם ירדפו חיילי פרעה אחריהם אחרי שימותו.
רואים פה שכל מה שהקב"ה אומר וכל מה שהקב"ה מבטיח מתקיים עד הסוף, עד הנקודה האחרונה ביותר. הרבה פעמים אדם אומר הנה עשיתי מצווה והקב"ה הבטיח שמי שמקיים את המצווה הזאת יהיה לו כך וכך, והנה עוד לא קרה לי וה' עוד לא נתן לי מה שהתורה הבטיחה. האדם צריך לחכות, כי אין דבר שנעלם ונסתר מהקב"ה. כל מה שהתורה הקדושה ורבותינו הקדושים הבטיחו ואמרו - אדם יקבל עד הנקודה האחרונה.
אפילו כאשר הקב"ה אמר שבני ישראל יצאו ברכוש גדול, הקב"ה לא קיפח את הנשים שהלכו ולוו בגדים, משום שברדיפת המצרים אחרי בני ישראל, הם לא הביאו בגדי נשים וילדים. גם את זה הקב"ה לא שכח. הקב"ה אמר שיצאו ברכוש גדול וכולם יהיו שמחים ומסופקים, אז הקב"ה ברגעים הקריטיים של יציאת בני ישראל בין המכות אומר "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ". שהנשים ילכו וילוו, והגברים לא צריך שילכו כי כבר יקבלו בים סוף.
צריך לדעת יסוד גדול, בנוגע להרבה דברים אנחנו לא רואים את התשובה מהר וצריך לחכות עד שרואים את הדברים. האדם צריך סבלנות. מה שהשכל לא עושה, הזמן עושה והוא יכפר את כל הדברים. האדם צריך לחכות עד סוף הדרך כדי לראות את השלמות שהקב"ה הבטיח וכל מה שהתורה הבטיחה הכל שריר בריר וקיים.
וכמו שרבותינו הקדושים לומדים מהגמרא (ע"ז ה:) - אין אדם יורד לסוף דעתו של רבו, אלא אחרי ארבעים שנה. ארבעים שנה אם צריך לחכות ולראות שזה מתקיים. תחכה לראות שהכל יתקיים בשלמות ויסגור את כל המעגלים ויסגור את הכל. האדם צריך לעבוד על הסבלנות. כשאין לאדם סבלנות, הוא מאבד את עולמו. כשיש לאדם סבלנות, גם על הזמן שהוא חיכה בסבלנות, ביישוב הדעת ובשמחה ובמסירות נפש, בסוף הוא יקבל את הכל.