אנחנו מבטיחים להיות טובים, אבל לא תמיד מתנהגים כך. למה זה קורה ומדוע בעלי תשובה לא מצליחים להתרומם כל הדרך למעלה? האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו שלח ממרוקו איגרת מיוחדת לתלמידיו בנושא זה.
הנה הדברים במלואם:
"כל אדם ששואלים אותו או שהוא שואל את עצמו, האם הוא שמח מהמצב הרוחני בו הוא נמצא.
או ששואלים אותו או שואל את עצמו, האם הוא רוצה עוד לעלות ולהתעלות ברוחניות, התשובה היא ודאי שרוצה עוד לעלות ולהתעלות ולהשיג השגות גבוהות ולהתקדש ולהיטהר במעשיו.
אם כן, אם כל כך האדם רוצה לעלות ולהתעלות ומבין שהמקום שנמצא בו הוא נמוך וירוד ממה שהוא מצפה מעצמו, וממה שהקב"ה תובע מהאדם וממה שאבותיו ורבותיו ציפו שיצא ממנו, אם כן מדוע האדם לא משתחרר מכל התאוות ומכל המניעות ומכל המפריעים ועולה ומתעלה. מה מעכב את הרצון והידיעה, שהוא לא נמצא במקום רוחני המגיע והמצופה ממנו.
אחרי יום כיפור - אנחנו שוכחים מכל ההבטחות שלנו
אלא צריך לדעת, שיש מרחק גדול בין המצוי לבין הרצוי. כולם ודאי זוכרים את יום הכיפורים וערב יום הכיפורים, כמה קבלות כל אחד קיבל על עצמו, וכך עוברים כמה ימים והאדם שוכח את כל הקבלות ואת כל ההתעלות שהיה בה.
וכן כמה פעמים האדם נמצא בהתעלות הנפש ונודר נדרים ומקבל קבלות והכל נשכח במרוצת הימים, הכל כלא היה, עד שבכלל שוכח מה קיבל על עצמו.
ודבר זה שנים רבות היה קשה לנו בנפשנו. כמה אנשים ראינו בחיינו שקיבלו עליהם עול מלכות שמיים ולהפסיק לחטוא ונדרו נדרים, אך מהר מאוד חזרו לסורם.
מדוע, מה קרה להם, מה עצר בעדם. הרי אנשים אלו בכל ימי חייהם הם אנשים נאמנים וישרים, שכל מה שמוציאים מפיהם זה שריר, בריר וקיים. ומדוע קבלות שמקבלים בעניני מצות וכן בענינים של להתרחק מעברה או ממידה מסויימת, מהר מאוד שבים לסורם. מה רע ומה לא נכון בקבלות שקבלו, שלא עמדו בהם ונפלו מהר מהקבלה שקיבלו בקבלה גמורה, מלב שלם.
חמש הקומות של הנפש
אלא בשביל להבין הבעיה והמרחק בין הרצון והקבלות הטובות, לבין להגיע להלכה למעשה, לקיים את כל "נדרי להשם אשלם" צריך לדעת, שיש לאדם חמש קומות שמהם מורכבת הנפש. קומה אחת נקראת נפש, קומה שניה נקראת רוח, קומה שלישית נקראת נשמה, קומה רביעית נקראת חיה, קומה חמישית נקראת יחידה. ונבאר את חמש הקומות לעומק.
נפש היא קומת המעשה, שמרוכזים בה הכבד והרגליים ושם נמצאים החושים הגשמיים, וכל דבר הנפעל על ידי החלק של המעשים הגופניים שבאדם.
הקומה השניה היא הרוח. קומת הרוח היא המידות והרגשות שבלב, שהם מפעילים את המעשה. אם האדם אוהב דבר מסוים בקומת הרגש, אזי בסופו של דבר יבוא לעשות את הדבר ההוא בקומת המעשה.
קומה שלישית היא קומת המחשבה שבראש האדם, שם נמצאת הידיעה. וכאשר האדם יודע בקומת המחשבה, שהדבר שעושה טוב, הוא בשבילו יבוא לאהוב את הדבר ההוא בקומת מידותיו, ומשם ואילך יבוא אל קומת המעשה, לעשות את הדבר ההוא.
קומה הרביעית היא קומה הנקראת חיה. היא קומת הרצון שמאירה מעל האדם והיא מקיפה אותו. זה לא רעיון פנימי הנולד במוח האדם, אלא היא רצון בלתי מוסבר המקיף מעל הראש ומפעיל את המחשבה, את הלב ואת קומת המעשה.
קומה החמישית והאחרונה היא נקראת יחידה. היא מקיף עליון וגבוה יותר, זהו המקום הפנימי והנעלם ביותר של האדם. דהיינו, עצם אני וזהו מתבטא מהתענוג שהאדם מרגיש, מעצם עובדה קיומית ומציאותו.
והנה כל עוד אדם מתעסק בשלושת החלקים הראשונים; נפש, רוח, נשמה. אזי כל יגיעתו כמעט לריק, כי אף באם יתגבר על עצמו שוב ושוב, אך בסופו של דבר הוא יודע בשורש מחשבתו, שדבר זה טוב עבורו וזה גורם לו הנאה. ואם זה יגרום לו הנאה, יבוא בסופו של דבר לידי הנאה זו, מלבד באם היא הנאה האסורה מן התורה, שאז יודע שזה דבר רע. אך הדבר הוא דברי הרשות, קרוב לוודאי שיפול בסופו של דבר לידי תענוג. זה העבודה של האדם, לעלות לקומה העליונה אל החלק הנקרא חיה, הרצון של האדם שהוא שורש לכל המחשבות, המידות והמעשים.
קומה זו היא הנותנת חיות, לכל שאר הקומות הנמצאות תחתיה, בסוד "החכמה תחיה בעליה" ומכאן שמה, חיה. אבל גם קומת חיה מושפעת מהקומה העליונה ביותר, הנקראת יחידה. שהיא מקום התענוג ושם עבודתו. לחדור ולנגוע, כאשר רוצים לעשות שינוי אמיתי ונכון.
הנה אם כן חמש הקומות, זו ממעל לזו, אשר בראשיתם נמצאת חיה, ועליה יחידה, שהיא המשפיעה ובעלת הכח על כל הקומות כולם. ולכן כאשר האדם מתחזק ומקבל על עצמו קבלות, אבל הקבלות האלו נמצאות בשלוש הקומות התחתונות; נפש, רוח ונשמה, לפעמים זה מצליח לתקופה ההתחזקות, אבל ההתחזקות שלה היא בלי שורשים חזקים ולא מעומק הנשמה, וזו הבעיה הקשה.
למה יש בעלי תשובה שנעצרים בדרך למעלה
הרבה בעלי תשובה שמתחזקים או בנפש או ברוח או בנשמה, ואחרי כן עובר זמן והם לא יודעים לטפס ולעלות לחיה, יחידה, ואז התשובה שלהם נכנסת לקשיים ולשאלות ולהתמרמרות, ולפעמים גורמת נזק קשה וחמור.
שכבר מצאנו אנשים שהתחזקו באחת מהשלוש קומות הראשונות, ולא עלו ולא התעלו לדרגות הגבוהות של חיה, יחידה ונכנסו לקושי ולירידה. אבל ההשפעה של החברה משפיעה עליהם ואז "אוי לי מייצרי, אוי לי מיוצרי" ובכדי להצדיק את ירידתם ונפילתם, מורידים איתם אנשים רבים בקירור לבבות עם ישראל, בסיפורים ובדברים ריקים שאין בהם ממש. אבל הם חייבים להצדיק את הנסיגה שלהם מדרך השם, וכך היצר גובר עליהם להוריד איתם את כל סביבתם, להצדיק את מעשיהם.
חובה: לא להשאיר את התלמידים באמצע הדרך
וכך ראינו בימי חיינו בשני מקרים, אנשים שעשו תשובה בדרגות הראשונות והיו מיועדים לגדולות ולנצורות, אם היו יודעים להמשיך ולדלג לחיה, יחידה, היו יכולים להגיע לדברים ש"עין לא ראתה אלוקים זולתך". אבל, לא ידעו לדלג לחיה, יחידה, ושקעו במצולות ההרס והחורבן ו"פלגי מים ירדו עיני" על החורבן שגרמו לתורה.
ואנשים כאלו הקב"ה נותן להם תקופה של עולם הזה, להחזיר להם בעולם הזה את השלוש דרגות שעלו וזיכו את הרבים. ואז יד השם תהיה בהם ורחמים עליהם שיעשו תשובה. כי במצבים כאלו, העונש מר ממוות לדראון עולם.
ולכן חובה על כל מחזיר בתשובה להילחם, לא להשאיר את התלמידים בחצי הדרך, אלא להרים אותם לחיה, יחידה. וודאי גם עבודת הרבנים לחיות בחיה, יחידה. ואם לא, שם מתחיל החורבן וההרס של כרם ישראל.
זה הזמן להשלים את המלאכה
והנה בימים אלו ימי השובבי"ם ועוד בזמן שמלך המשיח בא, העבודה להשלים המלאכה ולא להשאיר הדברים בחצי הדרך. כי מצווה הנעשית למחצה, לשליש או לרביע הרס וחורבן גדול נוצר ממצווה כזאת. ומי שאינו מושלם, לא יוצא למלחמה. "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" וכן חייל שיש לו פגם בגופו לא יוצא למלחמה.
ודרשו רבותינו, כי לא יהיה כקשה וכואב לחייל הפגום בגופו, שגם חבירו יפגם בגופו ויפצע, ויהיה חסר אבר לכן, חייב לעבוד על עצמו להיות מושלם. ואם לא תשאף לעלות מעלה מעלה, תיפול מטה מטה. וחייב שלמות בכל מעשי האדם להגיע לחיה יחידה וכך מבערים הקוצים מן הכרם, והכרם הוא "כרם היה לשלמה" נקי, כסולת נקייה טהורה.