סבתא שלי קיבלה חיסון נגד קורונה לפני מלכת אנגליה. כנראה גם סבתא שלכם. כך כתבה העיתונאית סיון רהב מאיר. ישראל שמה בימים אלה את הקשישים בראש, הוסיפה והמשיכה.
פסוק מרגש, ברוח הזו, מופיע גם בפרשת השבוע: "וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה". זה לא סתם פרט טכני. את יציאת מצרים מובילים מנהיגים מבוגרים. העולם שייך למנוסים.
שרה סהלו אלבז כתבה השבוע קטע מקסים על היחס שלנו לזקנה, שאולי התקלקל עם השנים: "גדלתי בחמולה אתיופית מדהימה, שלימדה אותי להוקיר כל שלב בחיים. כילדה, המקום שהכי קרץ לי היה מעגל הנשים המבוגרות. הן היו ממיינות ובוררות חומוס ועדשים ועל הדרך פותרות חלומות, דואגות לשידוכים, עוזרות בשלום-בית לזוגות צעירים ולוחשות את רזי החיים לכולנו, כי הן כבר הרוויחו את כל הדרגות. אפילו הבורא אישר זאת, על ידי הקמטים שעל פניהן. כל חריץ בעורן נראה לי כקישוט ותכשיט, והשיער הלבן היה פלא. כאילו הן נושאות עמוד ענן בראשן, והשכינה דרה אצלן תדיר".
אלבז המשיכה: "לכן אנשים זקנים כונו אצלנו 'החכמים' והזקנות היו 'הנביאות'. ביום שבו ביצבצו בתוך הראסטות שלי שלוש שערות לבנות ראשונות, כל נשות המשפחה שמחו בשבילי, והבת שלי התלהבה, כי עוד מעט גם אני אצעד לתוך שער החוכמה, ואהיה כמו כל הנביאות שהיא אוהבת. בעידן שסוגד לנעורים, הלוואי ונאמץ גם אנחנו קצת מהיחס הזה לזקנה".