בפרשתינו, פרשת וארא, מופיעה אחת התמיהות הקשות של מפרשי התורה בספר שמות: מדוע מורה הקב"ה לפרעה לשלוח את ישראל ממצרים לשלושה ימים? האם לא הייתה זו גניבת דעת?! תשובות רבות ניתנו על כך במשך אלפי שנות לימוד התורה ויהיה זה אך מרתק לקרוא מה ביאורו המקורי של הרבי מליובאוויטש על תמיהה מפורסמת זו.
הרב חיים גוטניק שימש שנים רבות כרב הצבא האוסטרלי והיה מכונה באופן לא רשמי כ"רבה הראשי של אוסטרליה". הוא היה נואם דגול, שהופיע בפני קהלים רבים ומגוונים, אך פעם התלונן בפני הרבי מליובאוויטש אודות תחושה קשה שמציקה לו: הוא נואם במקומות רבים, הוא דרש אלפי דרשות בחייו, אך מציפה אותו תחושה שהעבודה שלו חסרת תכלית. היא אינה מייצרת תוצאה. אנשים מתפעלים ואומרים "איזה רב מדהים", אך חוזרים הביתה ושוכחים מדבריו.
הרבי ענה כי מקובלנו, כשדברים יוצאים מן הלב, הם נכנסים אל הלב וכשאתה תדבר בכנות ובהתלהבות, הדברים יפעלו פעולתם. הוא הוסיף נקודה רבת משמעות: אם ברצונך לראות תוצאה מוחשית שתוכל להיווכח בה בעיניך, תשלב בסוף כל דרשה הוראה מעשית לפעולה. ואפילו אם זאת תהיה רק הוראה קטנה ומינימלית ביחס לערכים הגדולים עליהם דיברת.
הרב גוטניק חזר לאוסטרליה ובשבת הבאה התקיים אירוע חשוב בבית הכנסת. האולם היה מלא במאות אנשים, רובם כאלו שאינם פוקדים את המקום והרב גוטניק דיבר בפאתוס על מעלת השבת. בסוף הדרשה אמר כך: "אתם בטח תוהים מה תוכלו לקחת מהשיחה, הרי רבים מכם אינם שומרים שבת. ברצוני להציע רעיון שגם הקרדיולוג שלכם יסכים עמו - אל תכניסו סיגריה לפה בשבת. גם אם בחרתם למרבה הצער ללכת למשרד בשבת, אך לפחות עשו זאת בלי סיגריה בפה".
בשבת הבאה, באמצע התפילה, נכנס אדם לבית הכנסת. זה היה אדם מבוגר, ששרד את השואה ובעקבות הכאב שעבר, נטש את דרך התורה והמצוות. אפילו ביום הכיפורים לא תמיד הופיע להתפלל, אך השבוע הוא הופיע. הוא המשיך ונכח גם בשבתות הבאות, עד שהרב גוטניק ניגש ואמר: "נהדר לפגוש אותך, אך אני תוהה מה גרם לך להתחיל לפקוד בקביעות את בית הכנסת?"
"הייתי כאן באותה שבת בה דיברת על המנוחה ביום השביעי והצגת את הבקשה לא לעשן בשבת. בשבת אחריה הלכתי אל המשרד לעבוד וכדי לנקות את הראש, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח את היד לעבר חפיסת הסיגריות. ואז אמרתי "רגע, הרב ביקש טובה אישית, לא לעשן בשבת". אז לא עישנתי. השפתיים החלו להציק לי ואז אמרתי: רגע, אתה לא מעשן כי שבת היום ואתה יושב במשרד?! החלטתי ללכת לבית הכנסת. זאת הייתה השבת ההיא שהופעתי באמצע התפילה. האווירה הייתה חברית ונהדרת והחלטתי לבוא גם בשבת אחריה וגם בשבת שאחריה. ומי יודע, אולי יום אחד אתחיל לעשות קידוש אחרי שאחזור מבית הכנסת"...
בעוד עשרה ימים העולם היהודי יחוג 70 שנה ליום קבלת נשיאותו של הרבי מליובאוויטש, והסיפור הזה הוא אחד מיסודות החינוך שלימד הרבי מנהיגים ויחידים כפי שנראה גם בביאור המדהים הבא של הרבי על תמיהה מטלטלת בפרשתינו.
התמיהה היא כפי שפתחנו: איך נוצרה ההטעיה לפיה יוצאים ממצרים לשלושה ימים להקריב קורבנות במדבר (ואפשר היה להבין שתיכף חוזרים)? לשם מה ציווה הקב"ה להציג מצג שווא בעיני פרעה שהשחרור זמני וכך נוצר מצב משונה לפיו לאורך כל שנת המכות לא העלה פרעה בדעתו שעם ישראל הולך לארץ ישראל? עד לאחר שחלפו כמה ימים מיציאת מצרים הוא עוד היה סבור שתיכף חוזרים?
והשאלה היא את מי זה שירת? זו הייתה הן גניבת דעת, הן הקטנה וצמצום של פלא היציאה ביד חזקה ובשפטים גדולים, והן זריעת פחד בליבות בני ישראל שיצאו מבולבלים וחרדים מכך שהנה יגלה פרעה את השקר ויאסור את מרכבותיו להחזירם לבית עבדים - בדיוק כפי שקרה בפועל?
מסביר הרבי: דרישת שלוש הימים נועדה בשביל ישראל ולא בשביל פרעה. הקב"ה רצה בכוונה שהם ייצאו ממצרים בחיפזון, בבהלה ומנוסה ולכן יצר מצב כזה של יציאה לא לגאלית ולא חוקית.
כאן נמצאת התובנה הכי בסיסית בהליך שינוי ותיקון: שינוי עושים בגניבה. כל תהליך שינוי מתחיל בתוך תחושת ספק של חוסר הרמוניה פנימי, כי מי שימתין עד להסכמה פנימית לא יזוז לעולם. הרדיפה של פרעה אחריהם הייתה משל לפרעה הפנימי שרודף אחרינו מבפנים, והקב"ה רוצה ללמדנו שממצרים יוצאים כשפרעה עוד רודף אחרינו ולא ממתינים עד ליד חזקה שתשבית אותו.
אנחנו יצורים מורכבים, דואליים ולנצח נאכל חרב. המלחמה הפנימית היא טעם חיינו ולא תיפסק לעולם. ולכן אי אפשר לחכות עד להסכמה פנימית כדי לחולל שינוי, שכן ההרגל קשה לשינוי וההסכמה לא תגיע עד ביאת המשיח כשרוח הטומאה תעבור מהארץ (ויותר מזה: השינוי והפריצה עצמם היא היעד של הבריאה). תמורת זאת צריך להתחיל לפעול באופן של "אתכפיא": לקחת את היצר הטוב, את החלקים שרוצים לחולל שינוי ואיתם לברוח ממצרים. אחר כך, אחרי היציאה מתוך הרפש, מתחיל התהליך היסודי והפנימי של ספירת העומר שנועד ליצור העלאה וזיכוך. אבל זה רק השלב השני, השלב הראשון נעשה כשהידיים עוד קשורות.
דוגמה מעולה לכך (קידושין פא): הקהילה היהודית בבבל שחררה מהשבי כמה נערות. חשבו איפה לשכן אותן בבטחה שלא יבוא איש לחטוא עימן ובחרו בבית "רב עמרם חסידא" שהיה איש צדיק ומוסרי. כדי להרחיק עוד יותר מעברה, נטלו את גרם המדרגות הכבד שהוביל אל הקומה השנייה ונדרשו עשרה אנשים כדי להזיזו. פעם חלפה אחת הנערות בקומה השנייה והאיר עליה אור השמש. התעורר יצרו של רב עמרם ונטל לבדו את גרם המדרגות הכבד לעלות למעלה ובמקביל יצרו הטוב הפציר במוחו "לא, אל תעשה זאת". כשהגיע לחצי המדרגות החל לצעוק: 'אש, אש בבית רב עמרם', עד שבאו התלמידים לקול הצעקות והצילו אותו מעברה.
הרעיון הוא שרב עמרם עזב את הרע מתוך צעקה ובריחה. הוא הפציר בסביבה להציל אותו מעצמו. לא הייתה בו השלמה פנימית, להיפך, יצריו געשו בתאווה, אבל ככה מתחילים לצאת מהרע: בצעקה "אש בבית רב עמרם חסידא". אנא, יהודים רחמנים תעזרו לי לברוח מעצמי.
הכוונה במילים פשוטות היא שהדרך לברוח ממצרים היא באמצעות התמקדות באותם חלקים שיש לנו שליטה עליהם. הבריחה לחירות צריכה להתחיל בלבושים העוטפים את הנפש, במעשה טוב, בדיבור טוב ומחשבה טובה - ואף שהחלק הפנימי של השכל והרגש אינו מזדהה. על החלק החיצוני נתן לנו הקב"ה שליטה בכל מצב ובו מתמקד השלב הראשון של הבריחה.