פרשת בא, פרשת הגאולה, שנקרא השבוע מובילה אותנו לאחת הדרמות הגדולות בימי חז"ל, פרשת היתמנותו של נשיא הסנהדרין הצעיר רבי אליעזר בן עזריה.
נשיא הסנהדרין שכיהן לפניו, רבן גמליאל דיבנה, הנהיג את נשיאותו בקפדנות ובתוקף והטיל את מרותו על גדולי החכמים. בצל החורבן הנורא והפילוג שפיזר את העם, רבן גמליאל חשש מהתפרקות מוסד ההנהגה ומכך ש"תיעשה התורה לתורות הרבה" ולכן נקט יד תקיפה כלפי החכמים שהפרו את דעת הרוב.
לאחר שפרצה מחלוקת נוספת בינו ובין רבי יהושע (אם תפילת ערבית חובה או רשות), תבע הנשיא מרבי יהושע להודות לדבריו מול התלמידים בבית המדרש. החכמים הזדעזעו לכבודו של רבי יהושע והחליטו להזיז את רבן גמליאל מתפקידו. נתנו עיניהם ברבי אלעזר בן עזריה, שבא ממשפחת אצולה, דור עשירי לעזרא הסופר והיה בעצמו חכם, עשיר ומיוחס.
רבי אלעזר ביקש להתייעץ עם אשתו. (כנראה שהיא תיאלץ לשלם את מחיר ההנהגה, או שהיא מכירה אותו הכי טוב ויודעת את התאמתו לתפקיד הנעלה). היא הגיבה בפשטות: "מה? בן כמה אתה?". רבי אלעזר היה אז בחור בן 18 ומי ייקח אותו ברצינות בתקופה הסוערת הזו? כשידפוק על השולחן, מי יעבור לדום? ובכלל מתי רכש את ניסיון החיים שבא עם הגיל?
רבי אלעזר הלך לישון מתוך הבנה שאשתו צודקת וזה קצת מוקדם מדי, אבל בבוקר קרה נס. הוא קם מהשינה כמו איש קשיש. כשעמד מול המראה גילה שצמחו לו 18 שורות של זקן לבן (כנראה מספיק לחשוב על הנהגה בעם ישראל כדי לקבל זקן לבן...). זה היה סימן מדהים שהכיסא מחכה לו. את מה שהוא יודע בגיל שמונה עשרה - אחרים לא יידעו בגיל שמונים.
ומה אומר רבי אלעזר בנאום הבכורה שלו: רבי אלעזר אומר את המימרה המופיעה בהגדה, והיא מסמלת כל כך את הפרשה שאנחנו נקרא השבוע, פרשת בא, הפרשה בה ישראל יוצאים ממצרים.
"הרי אני כבן שבעים שנה", אומר רבי אלעזר, הרי אני עומד לפניכם ביום כניסתי לתפקיד כמו גאון ותיק בן 70, כמו אדם שזכה להבעת אמון אדירה ופלאית מהשמיים כאילו צברתי שבעים שנות ניסיון - ובכל זאת לא זכיתי לשכנע את חבריי. לא הצלחתי לנצל את המומנטום הכביר כדי לחוקק את התקנה שכה חשובה לי.
עד אותם ימים לא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות. בקריאת שמע של ערבית היו קוראים שתי פרשיות ראשונות - "שמע ווהיה" - ולא היו מוסיפים פרשה שלישית של "ציצית". שכן עיקר פרשה זו מדברת במצוות ציצית שאינה נוהגת בלילה, שנאמר "וראיתם אותו" ולילה אינו זמן ראייה. אולם רבי אלעזר שאף לתקן גם בלילה קריאת פרשת ציצית, כדי להזכיר בסופה את "יציאת מצרים" ("אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים") וכך יזכירו את יציאת מצרים בלילות.
ואולם למרות המומנטום הכביר שליווה את התמנותו, החכמים לא השתכנעו וסירבו לגבות אותו. "עד שדרשה בן זומא", עד שמצא לכך בן זומא רמז בכתוב. נאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" - והמילה "כל" המיותרת נועדה לרבות את הלילות.
אחר כך מוסיף רבי אלעזר ומצטט את דעת חכמים. הם הלכו יותר רחוק מבן זומא וסברו שאפילו בימות המשיח יזכירו את נס יציאת מצרים, כי המילה "כל (ימי חייך)" נועדה להביא לימות המשיח.
וכמובן, התמיהות צצות מאליהן: האם זאת הייתה הבעיה החמורה שעמדה על שולחנו של נשיא הסנהדרין ביום התמנותו? האם רגע אחרי המרד כנגד הרומאים, כשירושלים עלתה בלהבות ובית המקדש חרב, בעיצומם של רציחת "עשרה הרוגי מלכות", התפרקות ההנהגה והדחת רבן גמליאל דיבנה - האם הנושא הבוער היה להזכיר יציאת מצרים בלילות?
ההלכה הזו לא הייתה יכולה להמתין עוד שנה או שנתיים אחרי כניסתו לתפקיד? במיוחד שרבי אלעזר חידש במשך חייו יסודות הלכתיים חשובים לא פחות, כמו "פיקוח נפש דוחה שבת" ועוד, ובכל זאת לא מיהר להכריז עליהם ביום התמנותו לנשיא?
גם לא ברורה ההקדמה "הרי אני כבן שבעים שנה": מדוע דימה עצמו לבן שבעים? הרי גם לבן שישים יכולות להיות שערות לבנות, כדברי חכמים "בן שישים לזקנה" ואין זקן אלא מי שקנה חכמה?
ולבסוף לא ברורה הסיבה שרבי אלעזר מוסיף ומצטט את דעת חכמים - שמזכירים יציאת מצרים בימות המשיח? מה זה נוגע לכאן? הרי רצונו הוא לחדש יציאת מצרים בלילות הגלות, ומה נוגעת הדעה שיזכירו אותה גם בימות המשיח?
את השאלות הללו הציב הרבי מליובאוויטש בעת התוועדות שערך בשבת פרשת שמות תשנ"ב והשיב עליהם תשובה מרתקת ומלאת מסר לימינו אלה.
רבי אלעזר בן עזריה בא להפיח חיים בעצמות היבשות. מעמד ההכתרה ביבנה אסף יהודים דוויים וסחופים, שבורים ומיואשים. המעמד היה כאילו חגיגי, אבל הלב אמר ניתוק. מינוי נשיא חדש? כשגדולי ישראל נרצחים במיתות משונות שלא ידע העולם? התחדשות כשעוד רגע הכול נגמר? האם יהיו יהודים בעולם עוד חמישים שנה?
עמד והכריז רבי אלעזר במעמד התמנותו לנשיא ישראל: "מזכירים יציאת מצרים בלילות". אל תיבהלו מהלילה, אל תירתעו מהחושך, גם בשיא הקדרות והעלטה מזכירים "יציאת מצרים". ממשיכים לזכור כי כך בדיוק התרחשה יציאת מצרים: החושך מוליד את האור, במעמקי האפלה נולדת התקווה.
הנטייה הבסיסית היא לחשוב שהגאולה צומחת באור היום. כשהכל מסביב תומך בה היא מבצבצת ועולה. אבל רבי אליעזר מחדד שגאולתם של ישראל צומחת בחושך. דווקא באותם רגעים קודרים כשכל אחד מאבד את הערך העצמי שלו ושל מעשיו, כשקיום המצוות דורש עקשנות והתמדה שלמעלה מטעם ודעת - אז מצווה לזכור את יציאת מצרים.
מנין למד זאת ? מאיפה ידע שהגאולה צומחת בלילה? התשובה הכואבת היא שהגאולה נולדה בלילה. דווקא אותה אכזריות בלתי נתפסת זעזעה את העולמות העליונים והביאה את שוועתם של ישראל למעלה. דווקא הרגעים הנוראים שהיו נראים כמו הסוף - היו הרגעים של ההתחלה.
אבל רבי אלעזר לא הסתפק בזה, אלא הוסיף דברים יותר מדהימים: "וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח". לא רק שכל רגע קשור עם העבר, עם יציאת מצרים, אלא העבר וההווה הם מסלול אחד אל העתיד ומובילים לימות המשיח. חכמים מחדשים כי כל רגע ורגע - מואר או חשוך, קרוב או מרוחק - הוא צעד חזק יותר לקראת ביאת המשיח וסולל לו את הדרך.
למה החלטנו שהגאולה צומחת ברגעים של ההצלחה? שהטוב פורח ברגעים היפים? אולי ההיפך: גאולתם של ישראל נולדת ברגעי הנצח והעקשנות, כשכל עשייה מחייבת התעלות מעל האפשרי.
זה תפקידו של הנשיא: למצוא את העתיד בהווה. להבין את הגדלות של ההווה, את הפוטנציאל האדיר הטמון בו ולחבר אותו עם העתיד. המילה "נשיא" היא מלשון "התנשאות" והגבהה, כי נשיא מביט על הדברים מלמעלה וכך רואה את המסלול הארוך שממשיך מהם. הוא אינו מתחשב בתחושה המיידית של הייאוש, אלא צופה במבט למרחוק כיצד הלילה עצמו מוליך אל הגאולה.
ומוסיף על כך הרבי: ואולם רבי אלעזר לא היה תמים. הוא ידע היכן הוא חי ועד כמה יהיה קשה להפוך את האווירה ולהתחיל עידן חדש בחיי ישראל. לכן הוסיף עוד שורה חזקה ומלאת ביטחון עצמי חיובי: "הרי אני כבן שבעים שנה!", כלומר, קיבלתי בצורה מופלאה את הכוחות להנהיג ברגעים הקשים הללו, משום שהמספר "שבעים" מסמל שלמות, את שלמות ההנהגה ואת שלמותו הרוחנית של המנהיג, את ההגעה שלו לשיא כוחו הרוחני, המנטלי והתפקודי.
האישיות האנושית מורכבת משבע מידות ולכן המספר "שבעים" מסמל את תיקונן של כל שבע קוי האופי ובכל עשר הבחינות המרכיבות אותן. המספר "שבעים" מסמל גם את הכוח החיובי לפעול מול "שבעים אומות העולם" ולכן קבלת הכוח מלמעלה הקשורה במספר "שבעים" העניקה לו את הכוח לעשות את מה שנראה היה בלתי אפשרי.
להורי היה שכן וחבר טוב בשם פרפסור ירמיהו ברנובר, פרופסור ירמיהו ברנובר הוא מדען חשוב בתחום האנרגיה החילופית (הידרו-דינמיקה) וזוכה "אות מפעל חיים" על תרומתו בתחום התשתיות למדינת ישראל. הוא גדל בריגה ובמשך שנים ארוכות היה מסורב עליה לישראל, עד שהלחץ הבינלאומי שבר את השלטון והוא הורשה לצאת בשנת 1972.
פרופסור ברנובר סיפר לאבי לא פעם את הסיפור הבא: "בחג הפסח של שנת 1985 הייתי בביקור בניו יורק ונקראתי לפגישה עם הרבי מליובאוויטש. הרבי ביקש שאצור בדחיפות קשר עם האנשים שלי בברית המועצות ולמסור להם שתקופה חדשה בפתח, וברית המועצות עומדת להיעלם. התקשיתי להאמין למשמע אוזני. שבועות ספורים קודם נבחר מיכאיל גורבצ'וב למזכיר המפלגה הקומוניסטית, לשליט הכל-יכול של המעצמה הסובייטית ומאמרי הפרשנות ב"ניו-יורק טיימס" קבעו נחרצות כי הוא יהיה נוקשה וקיצוני מקודמיו. ברית המועצות עומדת לחזור לימים החשוכים שלה.
דברי הרבי היו לפלא, אבל לא התווכחתי. מיד שהאיר היום ברוסיה ערכתי כמה שיחות טלפון לידידיי והתגובות שקיבלתי היו ספקניות כצפוי. אפילו חסידי חב"ד התקשו לקבל את דבריי. אחד מהם התבטא במרירות: "אשתי נלקחה אמש על ידי הק.ג.ב., בני נעדר מן הבית, ובשעה זו שאני מדבר עמך, חונה מכונית ק.ג.ב. סמוך לביתי, והיושבים בה מנסים לצותת לשיחת הטלפון הזו..."
אבל לא חלפה שנה וגורבצ'וב הכריז על מדיניות הגלסנוסט ("פתיחות") ופרסטרויקה ("בניה מחדש"), לאחר שהתיר למדינות מזרח אירופה לפרוש מדרך הקומוניזם. היו אלו הצעדים שבישרו את סופו המוחלט של המשטר הישן.
לימים, לאחר התפרקות ברית המועצות, הגיע מיכאיל גורבצ'וב לביקור בארץ ובין היתר ביקר באוניברסיטת באר-שבע. נשיא האוניברסיטה, מר אבישי ברוורמן, ביקש ממני להתלוות אליו - כאקדמאי וכדובר רוסית. סיפרתי לגורבצ'וב שישנו מנהיג יהודי בברוקלין הידוע כרבי מליובאוויטש, ולפני שבע שנים הוא ביקש ממני להודיע ליהודי רוסיה שבקרוב יתמוטט הקומוניזם ויוכלו לצאת.
גורבצ'וב לא היה מוכן לקבל את דבריי. הוא אמר שזה לא ייתכן. כשעלה לשלטון לא היו לו תוכניות לשבור את הקומוניזם, ואדרבה, מהלכי ה"פרסטרויקה" וה"גלסנוסט" נועדו להיות רק הטעיה למראית עין כדי להשיג תמיכה כספית מארה"ב. רק עם הזמן תפסו המהלכים תאוצה ויצאו מכלל שליטה, עד שהתגלגלו לכך שהשערים נפתחו וניתן חופש דת והיתר עליה לישראל. כך שבאותה תקופה בה דיבר הרבי, הרעיון הזה של פירוק ברית המועצות לא עלה בראשו בכלל של אותו גוי, אפילו גורבצוב לא ידע לאן פניו מועדות, אבל הרבי כבר ידע לאיפה יוליכו הדברים וביקש לעודד את היהודים עם המידע החשוב הזה...
השבת יחול יום י' שבט היום הזה יציינו בכל רחבי העולם היהודי שבעים שנה ליום שקיבל על עצמו הרבי מליובאוויטש את עול ההנהגה והנשיאות (י' שבט תשי"א - תשפ"א).
במאמרו הראשון שנאמר לפני שבעים שנה בדיוק, הכריז הרבי את ההצהרה הראשונה והמרכזית שלו: תפקיד דורנו הוא להשלים את התהליך שנמשך אלפי שנים ולהביא את העולם ליעד הסופי שלו, הגאולה. במשך השנים שחלפו חידד הרבי עוד ועוד את המסר, עד שבשנות תשנ"א-תשנ"ב הכריז שהעולם מוכן לגאולה. שהעולם בשל לקבל את פני משיח צדקנו.
הרבי ציין כמה סימנים מדהימים המעידים על כך, כמו רוח השלום ששורה על מנהיגי העולם ודוחה את המלחמה. מהפכות אדירות שמתרחשות בלי פליטת כדור, והאפשרויות שנפתחו בפני יהודים לעלות לארץ בהמוניהם.
מאז חלפו שלושים שנה ואולם התהליכים עליהם דיבר הרבי לא נעצרו, אלא רק התעצמו.
הרבי הקדים את זמנו וראה את העתיד בתוך ההווה ממש כפי שתיאר את רבי אליעזר בן עזריה. עם הגיענו לשלמות ההנהגה של שבעים, לא נותר אלא לקבל את פני משיח צדקנו ולומר: "אנחנו מוכנים!".