הזווית של המורים בתקופת הקורונה היא זווית מורכבת, שיש בה שילוב של קושי ואתגר, לצד סיפוק ותקווה. העיתונאית סיון רהב מאיר מעניקה הצצה לעולמה של מורה, שמנסה למרות כל אילוצי הקורונה והלימודים דרך הזום ולהעביר לדור העתיד את המסר הנכון. וכך ציטטה רהב מורה מהדרום.
"שלום, אני מורה בבית ספר בדרום, וגם אני כותבת כעת את תעודות המחצית. כבר כמעט שנה אנחנו מלמדים מרחוק, מול מסכים שחורים שאנחנו מנסים להעיר ולפתוח ולעניין. מרימים טלפונים אישיים לכל תלמיד, מכינים דפי עבודה והעשרות ומשחקים, ובעיקר מנסים להתחדש וללמוד עוד שיטות לימוד (יש לנו תואר בהוראה, לא תואר ב'זום'...).
כל יום הוא שיעור חדש עבורי בסבלנות וביצירתיות: איך חוגגים ימי הולדת בכיתה השנה? איך מחזקים מרחוק ילדים שנכנסים שוב ושוב לבידוד ושאני רואה את העצב על פניהם? איך מטפלים בתלמידה שסבתא שלה נפטרה מקורונה? איך מתמודדים עם 500 הודעות ביום בקבוצת הווטסאפ של ההורים? ואיך, איך כותבים להם עכשיו תעודה, על רכבת ההרים הזו שעברנו ביחד מתחילת השנה?
זה כבר מזמן לא החומר וההספק. אנחנו מבינים שנספיק פחות. זה עצם הרצון ללמד, לראות שהילדים מתקדמים, שהם עוברים תהליך, שהם לא שוקעים במהלך המשבר הזה אלא מצליחים לקנות תורה וחכמה, להתבגר ולצמוח.
בשבת שמתי לב שהפרשה כולה עוסקת בהעברת מסר משמעותי לדור הבא: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ", "לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם", "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא", "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר" ועוד ועוד.
לא מסופר שם על כמות העמודים בספר טבע ובמחברת חשבון, למרות שחשוב לא לוותר גם בתחום הזה, אלא על הדבר החשוב מכל - היכולת להעביר לדור הבא את הסיפור המשמעותי שלנו. הלוואי שלמרות כל הקשיים בתקופה הזו, נצליח במשימה".