פרשתינו פרשת בשלח, המתארת את הניסים של קריעת ים סוף והורדת המן, מזון מן השמים לעם ישראל, טומנת בחובה את אחת היסודות הגדולים בתורת החסידות: ההבדל בין אמונה בה' לבין ביטחון בה'
סיפר הרבי מליובאוויטש כי בתקופתו של הרבי הצמח צדק, (האדמור השלישי לבית חב"ד) בנו של אחד מחסידיו חלה אנושות והיה בסכנה קשה. החסיד עזב את הבית ויצא לנסיעה ארוכה לעיירה ליובאוויטש כשבכל אותו זמן לא היה לו קשר עם הבית. עד שהגיע אל הרבי כבר היה שבור לחלוטין הוא חשש שכבר קרה הנורא מכל. הוא נכנס לחדרו של הרבי ופרץ בבכי. הרבי ענה חמש מילים: "טראכט גוט וועט זיין גוט". 'תחשוב טוב ויהיה טוב'.
ושימו לב לביטוי הכי עוצמתי שראיתי עד היום לכוחה של מידת הביטחון, הטמון באיגרת הבאה, העוסקת במקרה נוגע ללב: יהודי עובד כשוחט בעיירה מרוחקת ומתפרנס בצורה מכובדת, פתאום נפטר אביו והוא לא יכול למצוא מנין וקדיש באותה עיירה. הוא שואל את הרבי מליובאוויטש האם עליו להמשיך לעבוד שם כדי לפרנס את משפחתו, ואז גם יוכל לשלם את הוצאות הקבורה של אביו, או העיקר לכבד את אביו ולומר קדיש וגם במחיר איבוד הפרנסה?
תחילה מציג הרבי את ההיבט ההלכתי: (אגרות קודש הרבי מלובאוויטש חלק ג עמוד שעב): "במענה על מכתבו מעש"ק השואל אם לחזור ולקחת משרת שוחט ובודק בעיר שאין בה מנין ולא יוכל לומר קדיש ולירד לפני התיבה (ויסמוך בזה על שני אחיו שיחיו), אבל על ידי זה ישתכר למחייתו ולמחית אנשי ביתו, וגם יוכל לסלק מה שהתחייב לתת על הוצאות קבורת אביו ז"ל. הנה התירו חז"ל כמה דברים מפני צורך הפרנסה ... ובפרט בנידון דידן ששני אחיו יאמרו קדיש וכו' ... ועוד שעי"ז יוכל לסלק חלק מהוצאות הקבורה [שזה גופא כבודו של אביו]... ולכן ישכור איש אחר במקומו שיאמר קדיש."
וכאן מוסיף הרבי כמה שורות מהממות: "וכל הנ"ל מפני שאיני יודע מצבו בעניין מידת הביטחון, אבל אם חזק הוא בזה, ובתמימות, ויחפש אחר כלי לפרנסה - ייתן לו השי"ת פרנסתו במקום שיש מנין וכו' ויוכל לקיים ככל המוטל עליו בעניינים הנ"ל."
הרבי בעצם אומר לו ולנו, ישנם שני נתיבים לנסוע במסע החיים. אפשר לנסוע בנתיב הטבעי בו אדם חי חיי טבע ואז ההלכה היא שעליו להעדיף את צרכי פרנסתו. ואולם ביכולתו לעלות על מסלול הביטחון בו תולה את יהבו בטובו של הקב"ה ואז הדברים מסתדרים בכיוון הזה כנגד כל הסיכויים. כך שבמקום לצעוד בעקבות הגורל, אפשר ליצור את הגורל מחדש באמצעות הדבקות באהבתו של הקב"ה עלינו.
וזה בעצם הסיפור של המזון מן השמים - המן שירד אל עם ישראל מידי יום במדבר, רואים בנוגע למן דבר מרתק, מצד אחד המן היה עשיר בטעמים, אך מן הצד השני, הקב"ה, ובעיקר משה רבנו אומרים מילים קשות בגנותו של המן.
ראשית, כאשר מבשר הקב"ה בפרשתנו על הנס שעומד להתרחש, הוא כלל אינו מגדיר זאת כמתנה, אלא להיפך: כ"ניסיון", כבחינה, האם ישראל יישאר דבוק בו - למרות הסבל של המן!
(שמות טז,ד:) "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא."
פשטות הדברים היא שהמן לא היה מתנה ופינוק. ההיפך הגמור. הוא היה קושי וסבל ונועד בכלל לניסיון לראות האם עם ישראל לא יעזוב את הקב"ה. ומה שהקב"ה אומר במילים קצרות, משה רבנו מרחיב במילים מבהילות בפרשת "עקב":
(דברים ח: ) "וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא: ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
משה מכריז כי המן היה עינוי וסבל מתמשך של ארבעים שנה. פשוט צעדנו רעבים במדבר. אלו מילים כל כך בוטות שהן המקור למצוות התענית ביום הכיפורים. התורה מצווה לענות את נפשותינו ביום הכיפורים, אבל לא אומרת כיצד מענים? מהו עינוי? אולי לקבל 39 מלקות בכניסת היום הקדוש? מכך שמשה מקשר כאן את העינוי עם הרעב שהשרה המן, לומדים שעינוי הוא להרעיב את עצמנו יממה שלמה ביום הכיפורים.כך אומרת הגמרא במסכת יומא.
ושואלים על כך המפרשים הקדמונים האברבנאל ואור החיים הקדוש. אברבנאל: מה הניסיון בתת להם לחם לאכול דבר יום ביומו והרי היה זה חסד גדול ולא ניסיון?אור החיים: משמעות הדברים היא שגנאי המן יגיד, שאכילת המן היתה רעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבתה בשבחי המן?
התשובה היא, אומר הרבי מליובאוויטש, שהמן נתן לחם, אבל לקח את היציבות. המן מילא את הבטן, אבל רוקן את הנפש. כי המן ניתן "מדי יום ביומו", כלומר, הוא ניתן לאותו יום בלבד וכך לא היה רוגע אודות מה שיקרה מחר. ביחד עם המן צירף הקב"ה הוראה מעניינת: לגמור את הכל באותו יום ולא להשאיר למחר, ומי שהתחכם גילה שהמן הבאיש והתמלא תולעים. וכך נוצרה מציאות קשה: הם הלכו לישון מדי לילה עם מקרר ריק.
ואדם אינו יכול לשבוע היום, אם הוא דואג ממחר. הוא אינו יכול להתמלא היום, אם אינו יודע מה יאכל למחר.
הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר הם "קיום" ו"ביטחון". ראשית, צריך האדם אוכל ושינה, אבל מיד אחר כך הוא זקוק ליציבות. הוא מוכרח לחיות בתוך מערכת של כללים ברורים שמעניקה לו ביטחון והגנה. הוא יודע מה יקרה מחר ומחרתיים ולא חושש מהפתעות. ואולם המן נתן מזון, אבל לקח את העצמאות והיציבות, כי כל לילה לא ידעת מה יהיה מחר, מה הייתה באמת המטרה בכך? מה אכפת לקב"ה לתת להם לשמור ולאגור ולהקפיא מן לחודש קדימה? כאן מגיעים אל הנקודה: המן היה סדנא למידת הביטחון. הוא לא נועד לתת לחם, הקב"ה היה יכול לספק לחם באלף דרכים טבעיות ללא ניסים, כמו לשלוח תגרים ממדינה סמוכה שימכרו להם חיטה ולחם. המן נועד למטרה אחרת: להטמיע את הידיעה שהקב"ה לוקח אחריות למזוננו.
מדי לילה הם הלכו לישון עם מקרר ריק וכשהילד שאל מה נאכל בבוקר? אבא ענה משפט אחד: "מי שדאג לנו עד היום - ידאג גם הלאה". לא הגענו עד כאן בכוחות עצמנו ומי שהביאנו עד הלום יביאנו גם הלאה. כך לילה אחרי לילה בבית הספר לאמונה שנמשך ארבעים שנה.
ולכן עומק ההנצחה במצוות לחם משנה וסעודות שבת, היא לא רק להזכיר שקיבלנו לחם, אלא הרבה יותר: לזכור שאנחנו לא לבד במרדף אחרי הפרנסה. יש שותף למעלה שהביא אותנו לעולם ומרגיש אחריות לחיינו.
והנה סיפור של ביטחון בה' שנותן פרספקטיבה בחיים האמיתיים: בצפון הארץ גר יהודי צרפתי בשם יהודה בן שושן ונולדה לו בת יחידה אחרי כעשר שנות נישואין בזכות ברכה של הרבי. בגיל עשר החלה הילדה להתלונן על כאבי ראש ואחרי סדרת בדיקות גילו שיש לה ל"ע גידול ממאיר במוח. העצה היחידה הייתה לטוס לבוסטון ושם לשקול ניתוח.
כשהגיעו לשם, הציעו הרופאים שתי אפשרויות: ניתוח - שהם אינם יכולים להבטיח שתתעורר ממנו או להשאיר אותה כך והיא תוכל לשרוד חצי שנה. האבא נשבר לחלוטין ואולם אשתו עודדה אותו לנסוע לניו יורק, מרחק שעתיים מבוסטון, ולהתייעץ עם הרבי שבירך אותם בזמנו להולדת הילדה.
הוא נסע לניו יורק ונכנס ליחידות ופרץ בבכי נורא. בקושי הצליח להוציא מילה מהפה ולספר על הצרה שלהם. הרבי הביט בו ואמר "משנכנס אדר מרבים בשמחה ואתה בא לעשות ההיפך?! מי הרשה לך להכניס עצבות לתוך החדר שלי?" האבא חשב שהרבי מתבדח והחל לצעוק 'זה החיים של הבת שלי', אך הרבי השיב בתקיפות: "וככה תציל את הבת שלך ע"י שתכניס עצבות לתוך החדר בחודש אדר?!"
האבא אמר שהוא מוכן להיות בשמחה, אבל איך אפשר? הרבי ענה: "אדר זה חודש של שמחה בגלל ונהפוך הוא", ואז הפך את שתי ידיו מצד ימין לצד שמאל ואמר: "מתהפך, הכל מתהפך".
האבא יצא החוצה ופתאום נזכר שהוא שכח לקבל מהרבי תשובה מה לעשות עם הניתוח? הוא ביקש מהמזכיר להיכנס שוב, אבל המזכיר סירב משום התור הארוך והציע לו לכתוב פתק והוא יכניס זאת לרבי. האיש התיישב וכתב והרבי השיב דרך המזכיר כי כבר ענה לו ביחידות. אולם האבא התעקש שהוא רוצה תשובה ברורה מה לעשות.
הרבי ענה ש'אם דווקא שואל, אז שיתייעץ עם רופא שלישי'. למעשה, מאוחר יותר הבין את המשמעות החמורה של הדברים. רופא שלישי ייעץ לעשות את הניתוח וכאשר פתחו את הראש, גילו נס: הגידול לא היה כמו שחשבו, אבל לניתוח עצמו היה מחיר כבד והילדה לא חזרה לדבר.
בפסח הם שהו אצל בן משפחה בפלטבוש ובסעודת משיח הלכו להתוועדות אצל הרבי. באחת ההפסקות בין השיחות הרבי קרא לו ונתן שתי חתיכות מצה ואמר כך: "המצה היא מאכל של רפואה ומאכל של אמונה. חתיכה אחת תיתן לבת שלך שיהיה לה רפואה וחתיכה אחת תיקח לעצמך שתהיה לך אמונה. הבת שלך אינה צריכה לסבול מכך שחסר לך אמונה".
אחר כך בעת חלוקת הכוס של ברכה הוסיף הרבי: "הסדר הוא, קודם חודש ניסן שהוא חודש של אמונה ואחר כך חודש אייר שהוא חודש של רפואה, אבל כאן יכול להיות ונהפוך הוא, והרפואה של הבת לא תחכה עד שתהיה לך אמונה, אלא קודם היא תהיה בריאה ואחר כך תבוא האמונה שלך...". מיותר לציין כי מאותו ערב נעלמו לחלוטין כל קשיי הזיכרון והדיבור של הבת.