מאחורי התמונה המרגשת: סיפור ממחלקת הקורונה

העיתונאית סיון רהב מאיר, פרסמה דברים מרגשים שכתבה לה לאה וייס, שחושפת את הסיפור מאחורי התמונה שפורסמה. להלן הפוסט המלא:

"שלום סיון, שמי לאה וייס, ליצנית רפואית ב'שערי צדק' ובימים אלה עובדת גם במחלקת הקורונה. השבוע העלית פוסט עם תמונה שצלם מקצועי תפס במחלקה. הופתעתי לגלות שאלה הידיים שלי, מחזיקות בידיים של אישה אצילית בת 80 ומשהו. אני רוצה לספר קצת על התמונה, שמנציחה רגע מיוחד מאוד. עברתי במחלקה, עם ליווי מוזיקלי, ופתאום אותה אישה התחילה להגיב ולהרים את ידיה. הושטתי לה את ידיי ו'רקדנו' יחד, אך כשנגמר השיר היא לא הרפתה, החזיקה חזק את ידיי והתבוננה בעיני במבט מתחנן. היא לא הצליחה לדבר, רק הניעה את שפתיה ולחשה מעט. היא הייתה מתוסכלת מכך שלא הבנתי אותה. אמרתי לה שלמרות שאני לא מבינה אותה - אני מקשיבה לה. היא הנהנה והמשיכה להביט בי, וככה אחזנו ידיים, במשך דקות ארוכות.

מעיניה זלגו דמעות. הצלחתי לשכנע אותה לשתות מעט ולקחת את הכפיות האחרונות של היוגורט שהאחות נתנה לה עם תרופה. הבנתי שהיא לחלוטין צלולה בדעתה ויודעת מה היא רוצה, אבל פשוט לא מצליחה לדבר. היא נישקה את ידיי ואז הצביעה על התמונה שלי על הסרבל, ועל השם ה'ליצני' שלי - 'רוזי'. בדרך לא דרך הבנתי שזה קשור לאמא שלה או לבת שלה, ושוב הדמעות זלגו. התרחקתי, אך היא קראה לי לשוב, ונשארנו כך ביחד. לבסוף הורדתי את התמונה מהסרבל ונתתי לה. גם את התמונה שלי היא נישקה, והכל ללא מילים. העיניים אמרו הכל. הן אמרו אנושיות, אהבה וחמלה. בימים כאלה זה כל מה שצריך.

אז תודה על התמונה והתזכורת מהרגע הזה. כעבור כמה ימים, כשחזרנו למחלקה לשמח, היא כבר לא הייתה. אני רוצה להאמין שהיא השתחררה הביתה. אנחנו מעדיפים לפעמים לא לשאול, שזה לא יציף אותנו יותר מידי, ורק מודים על כך שאנחנו יכולים לעזור כאן ברגעים כאלה".