הערב, אנחנו נכנסים אל החודש השמח ביותר בשנה, חודש אדר.
הגמרא אומרת משפט מפורסם (תענית ט): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ההיסטוריה נעצרת בשערי חודש אדר ועכשיו הכול מתהפך. מצווה לשמוח בכל יום מימי החודש ולהיות מאושר וטוב לב. כבר היו מספיק צרות וקיטורים בשנה שחלפה ועכשיו מסובבים את כיוון התנועה ומרבים בשמחה.
המסר חשוב בכל שנה, אבל חשוב שבעתיים בימים מבולבלים אלו בהם מציינים שנה שלמה לאחת התקופות המטורפות בהיסטוריה. הגישה האופטימית עכשיו היא לא מותרות או תוסף תזונה למי שסיים לפתור את הבעיות האחרות, אלא החיים עצמם. השמחה יוצרת הצלחה. אנשים שמחים משיגים יותר, מגשימים משאלות ומדלגים מעל הבעיות של החיים. מנגד, העצבות היא נעילה מרכזית. היא מחלישה את היכולות, מעיבה על הכישורים והופכת אותנו ללא רלוונטיים, חלילה.
למה כל כך חשוב להיות שמח? בספרי המוסר מופיע הסיפור הבא : טוביה היה אדם בולט בקהילה היהודית בה היה חבר. טיפוס גבוה, רחב כתפיים, עם קול בריטון סמכותי וכך הפך במהרה להיות ה'בורר' של העיירה. הוא לא למד הלכות דיינות או להבדיל משפט אזרחי, אבל המראה שלו חיפה על העדר הידע ובמהרה הפך להיות הדמות שמכריעה בין איש לאשתו, בין שכן לשכנו ובין שותף לרעהו.
במשך הזמן הפך טוביה לדמות החזקה והמחוזרת בעיירה שכולם צריכים את קרבתו. איפה שיש יהודים יש מריבות ובסופו של דבר כולם יזדקקו לעזרתו של טוביה - והקשר אתו חשוב.
פעם באו שני עשירי העיר לדיון לפניו וטוביה הכריע בעד אחד מהם. השני החליט לעשות מעשה 'בר קמצא' ולנקום. הוא הלך למלך והלשין על בית המשפט הלא חוקי שהוקם בעיר שלהם. המלך התפוצץ מזעם ושיגר פלוגת חיילים לעצור את טוביה. הסוף היה צפוי: יתלו אותו בכיכר העיר.
רגע לפני כניסת החיילים העירה, נודעה הגזירה לטוביה והוא נמלט. העיר שכנה על שפת הנהר והיה עליו לחצות במהירות את המים. טוביה היה אדם גדול שלא ידע לשחות והוא חיפש בבהלה כתובת הצלה. מול עיניו עבר מלח צעיר וטוביה התחנן: "תעביר אותי את הנהר".
אותו מלח היה צנום וקטן, אבל הרצון לרצות את האיש החשוב עשה את שלו. בידו האחת סחב את טוביה על הגב ובידו השנייה שחה כמו כריש. 50 מטר לפני שהגיעו אל הגדה השנייה לחש טוביה באוזנו: "הצלת אותי, עכשיו אני בצרות צרורות אבל כשאתגבר אחזיר לך". "מה צרות?", שאל המלח שבקושי נשם. "המלך רוצה לתלות אותי, אבל אני יעבור את זה". איך שהמילים יצאו מפי טוביה, הוא נפל מידיו של המלח ושקע במצולות.
אנשים שאלו את המלח: "למה הטבעת אותו? הרי כמעט הגעתם אל הגדה השנייה?". -"ממש לא הפלתי אותו", ענה, "אסביר לכם: בצורה טבעית אינני יכול להרים אדם גדול כמותו. טוביה כבד ממני פי שתיים וכוחותיי אינם מספיקים למשימה זו. אולם המחשבה מה אשיג מהקרבה אליו, מילאה אותי אושר וסחטה את הכוחות שלי לשיא, היא עוררה יכולות אדירות שאני עצמי לא ידעתי מהם. אבל כשהבנתי שאני סוחב על הגב בר מינן, אדם שנמצא בדרך לעמוד התלייה, חזרתי אל הכוחות הטבעיים שלי והם אינם מספיקים כדי לסחוב אותו. הוא פשוט נשמט מידיי...".
הנמשל ברור: הכל בראש ואנשים שמחים מגיעים לשיא היכולות שלהם.
ואחרי הצגת האידיאל, בואו נהיה מציאותיים: איפה השמחה? היכן כפתור הווליום שמגבירים אותו והופה - "מרבים בשמחה"? יתירה מכך: האם זו לא דרישה מופרכת להרבות בשמחה בגלל לוח השנה?! וכי אפשר לצוות על שמחה?! השמחה היא רגש ספונטאני שנוצר מתוך ההישגים של החיים ואו שיש סיבות לשמוח או שאין סיבות - ואיך מצפים שנעבור למזג מאושר רק בגלל לוח השנה?
השאלה עולה במקום נוסף: הרמב"ם בסוף הלכות לולב כותב את ההלכה המקיפה ביותר בחובת השמחה. אין עוד הלכה שמרחיבה כל כך את מצוות האושר בחיי היום-יום כמו הפסקה הזו: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'".
הרמב"ם קובע כי יהודי צריך להיות שמח כתוצאה מכך שהוא זוכה לקיים את מצוות ה', וכל המונע עצמו משמחה זו - ראוי לעונש. זה חידוש הלכתי גדול, לפיו לא מספיק מה אתה עושה, אלא גם איך אתה עושה ולכן יכול יהודי לעשות את כל המוטל עליו בהידור גדול, אבל אם הקיום נעשה מתוך עייפות וכבדות - הוא ראוי להיענש על עצם העובדה הזו. הרמב"ם מוכיח את החידוש הגדול שלו מהעובדה שבסוף פרשת התוכחה בפרשת כי תבוא נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" ומשמע שהקללות באות (ח"ו) רק על העדר השמחה.
והשאלה שוב: איך מתהפכים לקצב שמח? ומה יעשה אדם שמתמודד עם תסכולים ואכזבות בחייו?
עוד שאלה מהותית בדברי הרמב"ם: לשונו היא "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ... עבודה גדולה היא". והשאלה היא למה נוקט בלשון כבדה כזו - "עבודה"? איזו "עבודה" זו? הרי המילה "עבודה" מתקשרת עם אילוץ, חובה והרכנת ראש בפני הכללים, כמו המילה "עבדות" ו"עבודת עבד" שעומדות במפרש התחלת פרשת השבוע שלנו?
מדוע לא כתב לשונות חיוביים וממריצים, כמו שכתב הצדיק רבי נחמן מברסלב בליקוטי מהר"ן: 'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד', או 'זכות להיות בשמחה', 'מעלה נפלאה' וכו'?
הרבי מליובאוויטש כותב פרשנות חזקה למילים "עבודה גדולה".
שמחה היא בחירה, היא משימה, היא החלטה שמקבל אדם שהוא רוצה לחיות חיים שמחים. התפיסה היהודית היא שהשמחה איננה רגש ספונטאני, היא לא פורצת מאליה. הרבה רגעים בחיים הם מעיקים, אבל השמחה היא בחירה איתנה לראות את הטוב. להתמקד ביפה ובמאיר שבחיים.
הרמב"ם מדגיש "עבודה גדולה היא", כדי לומר שהשמחה היא עבודה בנפש, היא תביעה שהאדם חייב להציב בפני עצמו ולפעמים היא כרוכה ביגיעה ועמל. לעתים נדרש אדם לקרוע את עצמו מהמזג המדוכדך שהוא תקוע בו, אבל זאת משימה המוטלת עלינו, "עבודת ה'" בדיוק כמו עבודות אחרות שאנו חייבים בהן כשקל או פחות קל, כמו "עבודת התפילה" או "עבודת פרנסת המשפחה".
בצורה ספציפית יותר, השמחה נובעת מערך, מהידיעה שחיינו חשובים ובכל רגע מחכה משימה משמעותית. השמחה היא תוצאה של להיות כאן ועכשיו: להתמקד במשימות שמחכות לנו ובאנשים שתלויים בנו - במקום לשקוע בתסכולים דמיוניים על איפה יכולנו להיות עכשיו.
השיטה של היצר הרע לדכא היא באמצעות המעטת ערך החיים. הוא מתאמץ להבליט את האכזבה מעצמנו ולהטמיע הרגשה שלא השגנו דבר. חיינו אינם חשובים ולא ראויים לגאווה. מנגד, השמחה פורצת כתוצאה מההתמקדות בכאן ועכשיו. הידיעה שבכל רגע יכולים לעשות דברים משמעותיים.
אנו יהודים, נבחרנו על ידי הקב"ה, התפילות והמצוות שלנו עולות למעלה ופועלות דברים גדולים למטה. מעבר לכך, לכל אחד נתן הקב"ה כישרון להשפיע, משפחה שתלויה בו, סביבה שזקוקה לו - ולא צריכים יותר מזה כדי להיות שמח. במקום לשקוע ברחמים עצמיים על 'מה היה קורה אילו', ההתמקדות בחיים עצמם ובהזדמנויות שממתינות לפתחנו - מזרימה חיות בעורקים.
כעת נבין שאלה גדולה במגילת אסתר אותה נקרא עוד כמה ימים: זה רגע השיא של המגילה. המתח מגיע לנקודה הכי לוחצת ומתוחה. הגזירה הנוראה מתפרסמת והמן מתחיל את ההכנות לביצוע התוכנית השטנית "להשמיד להרוג ולאבד את כל עם מרדכי טף ונשים ביום אחד".
מרדכי השבור שולח שליח דחוף אל לשכת המלכה היהודייה, אבל אסתר מסרבת לשתף פעולה. היא מספרת בחרדה שכבר שלושים יום לא נקראה אל המלך וזה יסכן את חייה לגשת אליו ביוזמתה. (אחרי הכול, זה לא מלך נורמלי, את האישה הקודמת הוא סילק בשכרות של רגע...).
מרדכי מאבד את הנימוס והכבוד למלכת פרס ומחזיר מילים תקיפות ומזעזעות: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תרחישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?".
בהתחלה הוא מאיים עליה בחריפות שיסתדרו בלעדיה והיא תשלם על כך בחייה, ולבסוף הוא מסיים בשאלה רטורית: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"?
וכאן עולה התמיהה: מה הטון ההססני? מדוע מרדכי חותם את המילים הנחרצות במשפט ספקני "ומי יודע אם לעת כזאת"? וכי ככה מתכוון להניע אותה לפעולה?! הוא המנהיג, הוא נשיא הדור, הוא חבר הסנהדרין, הוא נביא ה' ועליו להכריז בפסקנות ובנחרצות: "לעת כזאת הגעת למלכות!". אני קובע שרק בשביל הרגע הזה הגעת לכאן!. למה הספקנות אצלו עצמו?
בהתוועדות ימי הפורים תשכ"ב, הציג הרבי פרשנות בלתי רגילה: מרדכי מתכוון להציג הזדהות עם התחושות של אסתר. "מי יודע"? מי יכול לענות על הספקות שלך? את שואלת בכאב למה את? ולמה נגזר עלייך לחיות עם בעל מטורף כזה? ומדוע עלייך להקריב את עצמך בשביל להציל את ישראל?
"מי יודע"? מי יכול לענות על שאלת הלמה? אבל יחד עם זה ברור: "לעת כזאת הגעת למלכות!". אם את כאן - עלייך להתמקד במשימה שעומדת לפנייך. אפשר להעביר את כל החיים בשאלת הלמה? אבל יהודי לא שואל למה, הוא שואל מה!. מה הקב"ה רוצה ממני כעת? והדרך הכי טובה להשיב, היא פשוט להתמקד במשימות שמחכות לי ובהזדמנויות שנקרות בדרכי.
ואם מישהו מתלבט על היכולת שלו להשפיע, הנה סיפור מדהים על אדם שחולל השפעה כבירה ושינוי ארוך טווח, אפילו בלי שידע על כך.
בחג הסוכות תש"ל אירע אסון בשכונת קראון הייטס החבדי"ת. גברת גאנזבורג, אישה צעירה בת 40 נפטרה ממחלה קשה והשאירה חמישה יתומים ואלמן מיוסר, החסיד ר' צבי הירש גאנזבורג.
ערב שמחת תורה הגיע והירש'ל ביקש מהסבתא להלביש את הילדים בבגדי חג. מדי שנה נהג לצעוד איתם לבית כנסת קטן במזרח פלטבוש ולשמח את המתפללים בריקודי ההקפות. הוא ידע שהמתפללים המבוגרים ממתינים כל השנה לערב הזה ושואבים ממנו כוח לחודשים הבאים. ההליכה הייתה שקטה וקודרת, אבל כשהם נכנסו לבית הכנסת, התגלו בהירש'ל כוחות שלא מהעולם הזה. הוא קפץ עם ספר התורה, הוא סחב את המתפללים למעגלי הריקוד ולא נתן לאיש לחמוק בשקט.
אחרי התהלוכה הם שבו לקראון הייטס והירש'ל נעמד במקומו הקבוע ב-770. הוא היה 'מתחיל הניגונים' בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש וכך היה לו מקום מכובד מתחת לבימת ההתוועדויות. הרבי סיים את השיחה ופתאום נשמע קול דקיק מתחת לבימה שהתחיל מנגינה רוסית: "במים לא נטבע, באש לא נישרף". הרבי הביט בו במבט חודר ולפתע נעמד על רגליו, דחף את הכיסא אחורנית בעוצמה כזו עד שכמעט נפל. ואז החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחור. יש אומרים שבכל השנים שהרבי רקד, הוא מעולם לא רקד בצורה כזו.
חלפו עשרים שנה, ערב שמחת תורה בתחילת שנות הנו"ן והטלפון צלצל במשרדי ארגון "צבאות ה'" בניו יורק. על הקו היה יהודי אמיד שביקש לממן תכנית לילדים בשמחת תורה. הצעיר שענה את הטלפון ביקש להבין מה מושך אותו לעשות את זה? האיש אמר: "אינני חסיד חב"ד, אבל יש לי זיכרון שלא מש ממני. לפני עשרים שנה הייתי ילד בן 14 בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש וחבדני"ק אחד הגיע עם חמישה ילדים לרקוד עם התורה בכל העוצמה. אמרתי לאבי כי מסתמא האדם הזה עשיר מאוד והחיים שלו טובים, אבל אבא ענה שהיהודי התאלמן לפני שבוע.
"אז למה הוא רוקד?", שאלתי. אבא ענה: "היום שמחת תורה וחסיד שמח בשמחת תורה". "באותו הרגע החלטתי", אמר היהודי, "שאם יהיה לי כסף כשאגדל, אעזור גם אני ליהודים לרקוד בשמחת תורה, וברוך ה' אני רואה ברכה בעסקי וזה הזמן למלא את ההתחייבות ההיא מלפני עשרים שנה..."