ר' נתן קנלסקי הוא יהודי חסיד שגר היום בקרית מלאכי ובשנות השישים חי עם משפחתו ברוסיה הקומוניסטית. כשילדיו גדלו וגבר הלחץ לשלוח אותם לבית הספר הממשלתי ולקבל חינוך אתיאסטי, החליט להגיש בקשת עלייה לישראל. הוא ידע שהסיכויים לקבל אשרה כזו אפסיים והחליט לשלוח בקשת ברכה מהרבי מליובאוויטש.
היה בלתי אפשרי לעבור את הצנזורה הרוסית עם המילה "שניאורסון" והוא הגה רעיון: הוא צילם את בני המשפחה ושלח את התמונה לבן הדוד שלו, ר' נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס וכתב עליה: "תעביר את התמונה לסבא ותגיד שאנו מאוד רוצים לראות אותו". מינקוביץ קיבל את התמונה בתחילת שנת תשכ"ט ובערב יום כיפור, בעת שעברו לקבל "פרוסת לקח", מסר את התמונה לרבי. הרבי לקח את התמונה והכניס אותה לתוך מגירת שולחנו ללא אומר ודברים.
חלפו שלושה חדשים ובבית משפחת קנלסקי במוסקבה התקבלה התשובה מבן הדוד בניו יורק: "העברנו את התמונה לסבא והוא לא אמר דבר..." זו הייתה אכזבה עמוקה. ואם לא די בכך, כשר' נתן הלך למשרדי "אוביר" להגיש את הניירות, הפקידה קרעה אותם לגזרים והכריזה ברשעות: "לעולם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן"! הוא חזר הביתה שבור ורצוץ.
חלפה שנה ורבע של ייסורים, ובאמצע חורף תש"ל, נמצאה דרך לשחד את אחד הפקידים במשרדי אוביר. ר' נתן העביר לו סכום גדול של 5000 רובל ובחודש אדר הם קיבלו את היתר היציאה המיוחל. בתוך כמה ימים היו על המטוס לארץ. לקראת החגים הבאים, תשל"א, הם נסעו לניו יורק והתארחו אצל משפחת מינקוביץ. להפתעתם, ר' נפתלי פתח את הארון והוציא משם את התמונה שביקשו להעביר לרבי. הם היו המומים: מה עושה אצלך התמונה? הרי הרבי הניח אותה במגירת שולחנו?!
הבן דוד סיפר דבר מדהים: אכן במשך שנה שלימה, בכל שנת תשכ"ט, התמונה הייתה מונחת במגירה של הרבי, אבל בתחילת השנה האחרונה, בערב יום כיפור תש"ל, בעברנו אצל הרבי לקבל שוב את עוגת הדבש, הרבי הוציא את התמונה ממגירת שולחנו ואמר: "איך דארף די בילד מער ניט האבן". אינני צריך את התמונה יותר. נשים לב: זה היה שלושה חודשים לפני שעלה בדעתו של ר' נתן קנלסקי לנסות שוב ולשחד את הפקיד, וחצי שנה לפני שבקשתם התקבלה...
חלפו כמה שנים ובשנת תשל"ז ביקרה האימא, גברת קנלסקי, בחצרות קדשנו בניו יורק. היא נכנסה ליחידות עם בנה הגדול, ר' מוטל, והרבי חזר איתם אחורה וביקש לשמוע את הפרטים איך הצליחו לצאת מרוסיה. היא השיבה שבעלה מצא פקיד שאפשר לשחד אותו והעביר לו 5000 רובל במעטפה. הרבי חייך ושאל: אתם בטוחים שזה מה שעזר?! אתם באמת בטוחים שזה מה עשה את השינוי?!...
הגמרא במסכת מגילה מספרת סיפור מדהים.
(מגילה ז,ב): "אמר רבא, חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מצוות הפורים היא לצאת מהדעת, להגיע לידי שכרות עד שלא יוכל להבדיל בין "ארור המן לברוך מרדכי", עד מצב כזה בו שני הקצוות הרחוקים בתבל - המן ומרדכי - ייראו לו שווים. וכדי שלא נחשוב שמדובר בהמלצה גרידא, ממשיכה הגמרא ומספרת על אירוע בו קיימו החכמים את מצוות השכרות עד דלא ידע: רבה ורבי זירא קיימו סעודת פורים ביחד. השתכרו וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת קם משכרותו וגילה מה עולל לרבי זירא. התפלל עליו וקם לתחייה. בשנה הבאה הזמין רבה את רבי זירא לסעודת פורים נוספת, אבל רבי זירא סירב. הוא אמר בחרדה: לא כל יום מתרחש נס כמו בשנה שעברה.
וגם אם נצא מנקודת הנחה כי הסיפור לא התרחש כפשוטו, אין ספק כי עיקר הדברים צריך עיון: למה בפורים? מה מוציא מהדעת והופך את היום ליותר גדול מכל חגי ההצלה האחרים כמו חנוכה ופסח? אדרבה, בפורים לא חווינו פלאות ונסים משברי טבע כמו עשר המכות וקריעת ים סוף? גם לא חווינו הארה רוחנית מדהימה כמו טיהור המקדש וחנוכת המזבח בחנוכה?
בשיחה נפלאה (ליקוטי שיחות לו/161) מוצא הרבי מליובאוויטש רמז לסודו הגדול של היום המיוחד בשנה - באירוע המופרע והמוזר שפותח את סיפור המגילה.
בשנת שלוש למלכותו של אחשוורוש, הוא הרגיש מספיק בטוח לחגוג. חלפו שלוש שנות "חזקה" לשלטונו והוא חש יציב כדי להפגין את עושרו העצום ויקר תפארת גדולתו. בתחילה ערך משתה אריסטוקראטי מכובד "לכל שריו ועבדיו", כלומר, לחברי 'סגל א'', האליטה היושבת ראשונה במלכות, וכאן התנהג בצורה מכובדת ואצילית כראוי למעמד היוקרתי.
ואולם אחרי 185 יום, הוא פתח משתה נוסף להמון העם, ואז הרגיש בנוח לנהוג בגסות רוח ולהשתטות. הוא קרא את המלכה ושתי למשתה הגברים כדי להראות את יופייה, אבל לתדהמתו סירבה לבוא. לא זו בלבד שדחתה את הצעתו, אלא השפילה אותו במעמד כל העם. היא ענתה בציניות: "שומר הסוסים של אבא! אבא שתה חביות ולא השתכר ואתה מתחיל לשתות ומאבד ראש".
הגמרא מסבירה (מגילה יב) כי ושתי הייתה הנסיכה, היא הייתה בתו של בלשצר, המלך הקודם, ואילו אחשוורוש היה רק אדם גס ונבער, "סייס", מנהל אורוות הסוסים של המלך שהתחתן עם הנסיכה וככה ירש את המלוכה. ועכשיו היא השפילה אותו במעמד ההמון והזכירה את יחסי הכוחות ביניהם. "שמור על הפה שלך ותזכור שהפכת להיות מלך רק בזכותי". אחשוורוש המושפל רתח מזעם, "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו", כלשון המגילה.
וכאן מתפתח מהלך מוזר: במקום לדרוש את סילוק המלכה כדין מורדת במלכות, המלך מתבלבל ואינו יודע כיצד להגיב. מה עליו לעשות מול המון העם שבוחן את תגובתו? הוא קורא לשבעת חכמי פרס ומדי "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את דבר המלך ביד הסריסים".
ואז מתרחשת עובדה עוד יותר מוזרה: גם החכמים מתבלבלים ואינם יודעים כיצד להגיב. במקום למחות על כבודו של המלך ולדרוש מיד את מותה של ושתי, הם שותקים ואיש אינו אומר דבר. פתאום קם אחד מהם, ממוכן, ומעלה טיעון אידיוטי - שהוא עוד יותר חמור ממעשה המלכה עצמו: ושתי חייבת להסתלק בגלל שכל נשות הממלכה ילמדו ממנה לבזות את בעליהן.
שמעתם? העובדה שהמלכה השפילה וחירפה את המלך לעיני כל העם - זה כלום ושום דבר, אבל יש בעיה חמורה: מחר יבוא בעל בגליציה ויבקש מאשתו קוגל תפוחי אדמה לשבת. היא תסרב ותתעקש להכין קוגל אטריות כי זה מה שאימא שלה הייתה מכינה. וכשהבעל המושפל יצעק 'אני הגבר ואת צריכה להקשיב לי', היא תצחק ותאמר: 'מי אתה בכלל? וכי ושתי הקשיבה לאחשוורוש?!'.
זה האסון הנורא בגללו חייבת ושתי לעוף. ואיך לומר: התשובה הזו של ממוכן, עוד יותר חמורה ממעשה המלכה עצמה. היא הייתה לפחות שיכורה במשתה היין, אבל השרים אמרו זאת מתוך פיקחות ויישוב הדעת. והתמיהה הגדולה היא: מה עצר את אחשוורוש והחכמים? למה לא עשו את הדבר המתבקש וסילקו מיד את המלכה מכיסאה? אחרי הכול, מלכות פרס לא הייתה מקום ששמר כבוד לרעיית המלך? בהמשך המגילה, מעידה אסתר כי מלכה שמעזה להיכנס ללשכת המלך ביוזמתה, ללא שנקראה מראש, "אחת דתה להמית". וכל שכן וקל וחומר שאסור לה לבזות את המלך בעיני העם. מה אפוא פשר הבלבול שנפל על המלך ושריו?
כאן טמון עיקר סודה של המגילה. הפסוקים הללו רומזים לאווירה השפלה שהקיפה את הימים ההם. כמה פסוקים קודם אומרת המגילה: "והשתיה כדת אין אונס, כי כן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". בעוד שהחוק קבע כללי שתייה ברורים בארמון המלך, לפיהם אורח במשתאות המלך חייב לשתות מכוס יין גדולה כדי להפגין את כבוד המלכות, כאן במשתה הזה נשברו הכללים: האורח קובע את הכללים. לא האורח מכבד את המלך, אלא המלך מכבד את האורח.
כי המטרה של המשתה הייתה הפקרות ופריקת עול, לחגוג את החופש, את סופו של המוסר. ההגדרה של האירוע הייתה: 'בואו לחגוג כי אתם קובעים את החוקים'. זאת הייתה התקופה בה נגמרו הערכים, בה שום דבר לא היה אסור, והחוק היה: "תעשה מה שבא לך, כי אתה קובע את הצודק וההגון". וכיון שמטרת המשתה הייתה להגיד הכול מותר, גם ושתי הייתה חלק מהעניין וגם לה מותר לטעון: 'אני עושה מה שאני מרגישה ואיש לא יקבע לי'.
הבעיה היתה שושתי הגזימה. אפילו המלך הטיפש הבין שזה סופה של הממלכה. הוא אמנם אישר לחגוג על כוס יין, אבל לא התכוון לקעקע את עצם מוסד המלוכה. לכן פנה אחשוורוש אל היועצים במטרה למצוא סעיף כלשהו בחוק שעליו יהיה אפשר לשפוט את המלכה. ואכן אחרי מחשבה מעמיקה הציע ממוכן לחשוב על ההשפעה הרוחבית של חוצפת ושתי, שתערער את מעמד הגברים בכל מלכות אחשוורוש - וזה לא היה חלק מההיתר העקרוני של "לעשות כרצון איש ואיש".
אחרי ההקדמה הזו, אפשר להבין את סודו של היום המיוחד בשנה. דווקא אל מול ההפקרות והמתירנות הפרסית, בולטת במלוא זוהרה עוצמת הנשמה היהודית. למרות שבתחילת הדרך חטאו היהודים בחגיגת אחשוורוש, אבל אחר כך התרחש מהפך: כשפרצה הגזירה הנוראה ואסתר מבקשת ממרדכי לכנס את העם ולצום ולהתענות עבורה - כולם באים.
נשים לב למילים המדהימות שאומרת אסתר - כמותן לא נאמרו בכל ההיסטוריה היהודית: אסתר מבקשת "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים" - וכולם באים. המגילה לא מספרת על אדם אחד שסירב לבקשתה של המלכה.
וזה רגע היסטורי וחד פעמי בהיסטוריה שלנו. זה הרגע היחיד בכל תולדות היהודים שנוצרה התלכדות מוחלטת סביב מרדכי ואסתר. בעוד שבכל הדורות היו פורשים ועריקים, בפסח היו שמונים אחוז מבני עמנו שמתו במצרים, בחנוכה הפך רוב העם ל"מתייוון" ורק כמה אלפים בודדים התלכדו סביב מתתיהו ובניו, הנה בפורים התרחש הדבר הלא יאומן.
אנו לא קוראים על "מתפרססים" או 'משומדים' או 'עריקים', אלא אסתר קראה וכולם התייצבו לדגל. "ונהפוך הוא"!, דווקא הימים הפרוצים והשפלים הללו, הפכו להיות השעה הכי יפה בהיסטוריה היהודית. כי ככה בנויה הנשמה: ככל שמושכים אותה לכיוון אחד, היא קופצת בחזרה לכיוון השני. כמו גומייה מתוחה שהולכת אחורה כדי לעוף בחזרה קדימה עם כל העוצמה.
וכעת אין פלא שביום כזה יוצאים מהדעת ושותים עד דלא ידע, כי גם אנחנו רוצים לזכות במשהו מאותה הארה של אהבה ויראה שהתגלתה אצל יהודי שושן הבירה.
בכל אחד יש כוחות אדירים בלתי ממומשים, אפשר לשבור הרגלים ולהתחיל צורת חיים אחרת. ללמוד יותר, להתפלל טוב יותר, לעבוד על המידות ולשפר נטיות שליליות. אבל אנו פוחדים להתחיל - כי אנו כבר עייפים ומקובעים.
הנה מילותיו הקדושות של הרבי (תורת מנחם חי"ג/326 ואילך): "ישנו ענין שנוגע לאדם שיהיה אצלו לכל הפחות רגע מיוחד שבו יוכל להפשיט את עצמו מכל הענינים הצדדיים, אפילו ענינים שנדמה לו שנוגעים בעבודה ו[תמורת זאת] לחשוב ולזכור רק אודות הקב"ה בעצמו ... בפורים יכולים לפעול ענין זה באופן נעלה ... יהודי יכול לפעול על עצמו להיות במעמד ומצב כמו שהיה בימים ההם, שכל בני ישראל מנער ועד זקן טף ונשים שכחו מכל עניניהם וזכרו רק שהם יהודים".
כשכל אחד יגאל עצמו מההגבלות האישיות, גאולת פורים הפרטית תהפוך לגאולה כללית ונס הפורים יהפוך לגאולת עולם בקרוב ממש.