הנסיך שהשתגע ואכל פירורים על הרצפה

איך קטגור נעשה סנגור? כדי להבין את המתחולל בפרשת השבוע, הרב אריאל למברג נעזר בסיפורו של בן מלך, שחשב שהוא תרנגול הודו וירד אל מתחת לשולחן על מנת לאכול. הטור השבועי

  • נסיך
הרב אריאל למברג, בשיתוף שובה ישראל

השבוע נקרא בתורה את פרשת השבוע כי תישא ואת פרשת פרה אדומה.

אחת התמיהות החזקות בכל המקרא, שלא משאירה אוזן שלווה, נמצאת בפרשתינו, פרשה המתארת את חטא העגל הנורא. וכאילו שהסיפור לא מספיק קשה, מתברר שמי שיצר את העגל ואת המזבח עליו יקרבו קורבנות לכבוד פסל הזהב, היה לא אחר מאשר אהרן הכהן הגדול!!!

כל מי שקורא זאת משפשף את עיניו בפליאה.

זו שאלה רגישה שצריך לעסוק בה בזהירות משום שהיא נוגעת בנושא העדין של "חטאים של צדיקים". אמנם לא מחשבותיהם מחשבותינו ולא דרכיהם דרכינו. אין אישים ענקיים כמשה ואהרן חושבים באותם דרכים ושיקולים שאנו חושבים בהם, ובכל זאת לימוד התורה כולל גם את החלק הזה בעולמם של גדולי ישראל ולחפש את הלקחים החיוביים והמעצימים שאנו יכולים להפיק מהם.

התמיהה הגדולה היא: איך נבהל אהרן מהאיומים של ישראל? כיצד קרה שהכהן הגדול מאחיו - האיש שאמר עליו משה "שלח נא ביד תשלח" והעיד כי הוא יותר מתאים ממנו לגאול את ישראל ממצרים - התמוטט מול הטירוף של אנשי העגל, צר את החרט וזרק אותו לאש "והביא על העם חטאה גדולה"? איפה מסירות הנפש אותה ראינו אצל יהודים פשוטים בכל הדורות כדי להיזהר מקצה עבודה זרה?

מנגד, לא פחות קשה להבין: איך קטגור נעשה סנגור? כיצד קרה שמיד אחרי מעשה העגל, מתמנה אותו אהרן עצמו לשליח הכפרה והסליחה, לאיש היחידי שנכנס לקודש הקודשים ביום הקדוש בשנה להפיג את הכעס האלוקי ולזכותנו בכתיבה וחתימה לשנה מבורכת?

אהרן יצר את העגל??? (צילום: ShutterStock)

בשביל להבין זאת, הסיפורת החסידית מביאה לכך משל מפורסם. 'משל ההינדיק' המובא בכתבי הצדיק רבי נחמן מברסלב.

משל ההינדיק: נסיך בן מלך מכובד השתגע וירד לשבת תחת השולחן. הוא התעקש שהוא תרנגול הודו ולכן פשט את בגדיו ואכל את העצמות והפירורים תחת השולחן. הובאו פסיכולוגים שדיברו אליו מילים יפות, אבל הוא דחה אותם. הם אינם מבינים אותו, הוא תרנגול הודו ולא בנאדם. פעם בא חכם אחד והתיישב לידו על הרצפה. החכם צעד על ארבע ואכל את הפירורים מתחת לשולחן. כשהוא שאל את החכם מיהו, אמר החכם שהוא תרנגול הודו כמותו.

אחרי כמה שבועות בהם התיידדו שני התרנגולים, לבש החכם חולצה ואמר שתרנגולי הודו לובשים חולצה. הסכים הנסיך ללבוש חולצה. אחר כך לבש החכם מכנסיים וגם הנסיך לבש מכנסיים. אחר כך טיפס אל השולחן ואכל ארוחה נורמלית וגם הנסיך הצטרף, עד שהחזיר אותו לשפיותו...
הרעיון הוא שלפעמים מואס נסיך בבגדי בן המלך. הוא רוצה לחיות חיים פשוטים ומרגיש שכולם אינם מבינים את התסכול שלו - את הפער בין מה שהוא מייצג למה שהוא מרגיש. עד שבא חכם שסובל כמותו והופך להיות מראה שלו - וכך יכול לשלוף אותו מהחומר, בבחינת 'אם אני יכול גם אתה יכול'.

זה בעצם המעשה שעשה אהרן, אהרן העדיף להקריב אצבע כדי להציל את הראש. הוא סבר שהמטרה הגדולה מקדשת את האמצעים הפחות חמורים ממנה. כשאהרן ראה את הטירוף מול עיניו, הוא העדיף לעבור עברה קלה יחסית, כדי למנוע אותם להגיע אל האסון הגדול.

למה הנסיך אכל פירורים מהרצפה? (צילום: ShutterStock)

בואו נשחזר את הסיטואציה: משה רבנו נעלם, חור מוטל על הקרקע מבותר לחתיכות, ואהרן נשאר אחרון. אם הוא נותר מולם זקוף, הם הורגים אותו והשליטה נשארת בידי הערב רב שיקימו בתוך חצי שעה מזבח לעבודה זרה ויסחפו את כל העם לחגיגות אלילות פרועות.

תמורת זאת, אהרן מקבל החלטה מנהיגותית לשלוט בהם ובינתיים לעכב אותם מבפנים. כאן הוא נוקט על פי הכלל "מותר לחטוא חטא קל כדי למנוע את חברו מחטא חמור". הוא עושה את המעשה הקל יחסית של הכנת המזבח - ללא מעשה העבודה זרה ממש, וזאת במטרה לעכב ולדחות את המעשה החמור של העבודה וזביחת הקרבנות לעבודה זרה.

אהרן הכהן היה שונה בתכלית מאחיו, משה היה נציג ה' בעולם, אהרן היה נציגם של ישראל. משה אמר מה לעשות, אהרן אמר איך לעמוד בזה. והכי מדויק לענייננו: משה לימד איך להתקדם ואהרן לימד איך לחזור אחרי נפילה. משה ירד מלמעלה, הוא היה נציגו של האידיאל, הוא היה החלום והמודל להשראה, אבל אהרן בא מלמטה. הוא היה הנציג של המציאות, הוא היה זה שתיווך בין האידיאל ובין המימוש שלו.

אהרן לא היה אדם כה מרוחק ונישא כמו משה, הוא היה כביכול קרוב אלינו, אדם שאפשר לפרוק באוזניו בעיות בשלום בית בלי להתבייש שאנחנו זוג תינוקות שנאבקים על אגו. לאהרן באת עם קרבן חטאת אחרי שכשלת, בלי שהוא יכעס איך נופלים בדבר כזה? אהרן היה הגשר בינינו ובין החוק.

וכאן מגיעים לנקודה: כדי להיות גשר - צריך שיהיה בך עצמך סדק. מנהיג כזה שהוא כביכול לא שלם, שיש לו שייכות כלשהי לחולשה (ברמות העליונות). כי אי אפשר להציל טובע בקריאות מהיבשה. טובע מצילים רק כשיורדים לתוך הסחף, שולחים יד ואומרים: "תחזיק בי, אני מטפס וגם אתה יכול".

כדי להרים מלמטה, אי אפשר להישאר למעלה. ולכן כשם שכוחו של משה היה בהיותו שלם, כוחו של אהרן היה בהיותו לא שלם כביכול. אם משה הזכיר את האלוקים, אהרן הזכיר לנו את עצמנו וכדי להרים אדם - אי אפשר להישאר בחוץ. חינוך עושים מבפנים.

הרבי מליובאוויטש מוצא את היסוד הזה בפרשת פרה אדומה (שהיא הכפרה לחטא העגל): כל המעורבים בפרה מיטמאים בעצמם, כדי ללמד אותך שאי אפשר להרים אדם מלמטה כשנשארים למעלה. הכוהן נטמא בעצמו כסמל לכך שחינוך עושים מבפנים ולא מבחוץ, אם אתה רוצה באמת להשפיע, עליך לרדת לעולמו של החניך, ולהרימו אלעל.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully