שמעתי אתמול קצת חדשות, וחשבתי שמה שהכי נדרש לנו כרגע הוא אמון. כך כתבה העיתונאית סיון רהב מאיר בדף הפייסבוק שלה והוסיפה, כי זה המכנה המשותף שקישר בין הידיעות השונות: אנחנו רוצים לחוש אמון, כך שאם רב חוטף מכות ברחוב ביפו, או נער חוטף סטירה ברכבת הקלה - המשטרה תטפל ותדע להפסיק זאת. רוצים לחוש אמון שאם חייל נפצע בצה"ל, פיזית ונפשית, אגף השיקום יטפל בו כמו שצריך.
לדבריה, אמון שאם אנחנו מזמינים קינוח במסעדה בשרית, הוא לא יהיה חלבי. רוצים אמון בין הפוליטיקאים, שנראה שכל הזמן עובדים אחד על השני, וגם בין הפוליטיקאים לעם.
בשבת יקראו בבתי הכנסת את פרשת קדושים. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מכריזה התורה, ואז מפרטת. זה לא החוק היבש, זו רוח הדברים. אלה היחסים בינינו, הרוח הטובה, הכבוד ההדדי, שיוצרים חברה מלאת אמון. הנה כמה דוגמאות מהפרשה. זה תלוי גם בנו:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל.
לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא-תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל.
בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ.
לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ.
לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
נשמע כמו מצע מצוין, לתפארת מדינת ישראל.