בשישי לפנות בוקר לא הצלחתי להירדם, ולא רק בגלל האסון

איך קשורה מסיבת ל"ג בעומר ברחוב אל תוך הלילה לאסון במירון וכיצד ניתן לראות את הדברים בעזרת פרשת השבוע? מתוך הפייסבוק של סיון רהב מאיר

  • מירון
בשיתוף שובה ישראל

אנחנו מחפשים מסרים רוחניים. רוצים לדבר על אחדות, על איך כולנו עם אחד ואיך כולם תורמים דם ומציעים את ביתם ועוזרים. זה באמת יפה. או מדברים על הנפטרים היקרים והצדיקים ועל הטרגדיות המשפחתיות והשבת הקשה שעברה על רבים. זה באמת עצוב. או על תלמידי רבי עקיבא שבדיוק בתקופת ספירת העומר לא נהגו כבוד זה בזה, וכמה זה מזכיר אותנו. זה באמת נכון. אבל אסור להתעלם מהבסיס. אני לא מבינה בחשבונות שמיים, אבל בואו נתחיל בחשבונות ארציים מאוד, כאן, על הקרקע: המסר הכי זועק הוא פשוט לשמור על כללי בטיחות. לדאוג לאמצעי ביטחון אלמנטריים. לא לזלזל, הן המשטרה והן הציבור החוגג. אירוע כזה, למשל, צריך להיות מנוהל תחת אחריות ממלכתית בלבד.

אסון פסטיבל ערד, אסון המכבייה, אסון הכרמל, אסון נחל צפית, אסון ורסאי ועכשיו אסון מירון מזכירים לנו, בדם: לדאוג לאישור תקין של מהנדס, לתכנן מראש פינוי בעת מצוקה, להגביל מספר אנשים בכניסה - זו לא בירוקרטיה מעצבנת של נודניקים ייקים, או של מי שלא מבין את קדושת מירון. זו מצווה קדושה. וכן, גם בחיינו האישיים, אולי צריך לשנות את השפה: להתקין מעקה וסורגים, לנהוג במהירות החוקית, לבדוק אוויר בצמיגים - זו חובה. זו הלכה. זה קריטי. האם צריך להחמיר ולהתחזק דווקא בכל אלה, לעילוי נשמתם, וגם עבור שמירה על כל מי שאיתנו?

זירת האסון (צילום: AP)

ביום שישי לפנות בוקר לא הצלחתי להירדם, ולא רק בגלל האסון. מסיבת ל"ג בעומר פרועה ורועשת התקיימה ליד הבית שלנו, והמשיכה גם בשלוש בלילה. אחת השכנות צלצלה למשטרה, לשווא. פתאום חשבתי שיש קשר בין אסון מירון לבין המסיבה הזו. חוסר במשילות, בריבונות, באכיפה. בכפר בדואי בנגב, בהרחבת בנייה מסוכנת בבני ברק, באופניים חשמליים בתל אביב או במסיבת טבע וסמים פיראטית בצפון, בכל מקום. תיאוריית "החלונות השבורים" טוענת שצריך אפס סובלנות, כי מי שמטפל בחלון שבור, מוריד לבסוף גם את מספר מקרי הרצח. מי שיתחיל לטפל במסיבות רועשות בשלוש בלילה, יצליח להשליט חוק וסדר גם במירון.

ובסוף זה כן קשור, איך לא, לפרשה: אחד הנושאים המרכזיים בפרשת "אמור" שקראנו בשבת הוא קדושת החיים. שוב ושוב מסופר על איסורים שמרחיקים את הכוהנים, מנהיגי העם, מהמוות. עד היום כוהנים לא נכנסים לבתי קברות. פרשנינו מסבירים שבעוד התרבות המצרית קידשה את המוות (בפירמידות, בחניטה) - הפרשה מבשרת על כך שמרכז הכובד הרוחני משתנה כעת. שצריך לבנות תרבות שתקדש את החיים. שתייקר אותם מאוד, שתשמור עליהם בקפדנות. הלוואי שלצד כל ההצעות לחיזוק רוחני ולחשבון נפש לזכר 45 הנשמות היקרות האלה, האסון הזה יגרום לנו להתחזק בכך יותר.

מתוך דף הפייסבוק של העיתונאית סיון רהב מאיר

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully