מספרים על חסיד אחד שהיה מתפלל במתינות גדולה, וכאשר שאלו אותו למה תפילתו עולה לו שעה ארוכה, השיב: אני משתעשע מאוד בפסוק הראשון, ואין לי סיבה למהר עצמי לפסוק שלאחריו, מה חסר לי באמירת "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ" שאצטרך לעוזבו ולומר פסוק אחר.
האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו הביא את המשל על החסיד כדי להמחיש את הצורך בלשבח את הקדוש ברוך הוא: "זהו כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שכל הבריאה היא חטיבה אחת של אמירת שירה לקונו", הוסיף.
הרב פינטו המשיך והביא את דברי המשנה באבות: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו. שנאמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו". (ישעיה מג ז).
כמו כן הביא את דברי הרמב"ם (הלכות יסודות התורה ב א) כתב: האל הנכבד והנורא הזה מִצְוָה לאהוב וליראה אותו, שנאמר ( דברים ו ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ונאמר (דברים י כ) "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא".
וְהֵיאַךְ היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, וְיִרְאֶה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה, לידע ה' הגדול.
כמו שאמר דוד (תהילים מב ג): "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" וכשמתחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מועטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד (תהילים ח ד) "כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעתֶיךָ יָרֵחַ וְכוכָבִים אֲשֶׁר כּונָנְתָּה".
והנה עוד מובא שם (ג, ט) כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם, כל אחד ואחד לפי גודלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם, כמו המלאכים. וכשם שמכירין בקב"ה, כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן, ודעת הכוכבים והגלגלים מועטה מדעת המלאכים, וגדולה מדעת בני אדם, ע"כ.
וזהו שאומרים בתפילה בשבת קודש, ה6סיף האדמו"ר הרב פינטו, "טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁברָאָם אֱלוהֵינו, יְצָרָם בדַעַת בבִינָה ובְהַשְׂכל וכו' פאֵר וְכָבוֹד נוֹתְנִים לִשְׁמו צָהֳלָה וְרִינה לְזֵכֶר מַלְכותו" וכו'. הרי לנו כי יש להם חכמה ודעת לשבח ולפאר את קונם.
וכן אומר דוד המלך: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ". (תהילים י"ט ב) וכן כל מה שברא השם בעולמו, אומר שירה להשם, כמבואר בפרקי שירה, כל דומם צומח וחי אומר שירה מיוחדת לקונם.
וכתוב בילקוט (תהילים תתפט): אמרו עליו על דוד המלך, בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו עליו, אמר לפניו: רבונו של עולם כלום יש דבר בעולם שאומר שירה כמותי.
נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת, אני ממשילה עליה שלושת אלפים משל. שנאמר (מלכים א ה יב): "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף".