האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, ראש אבות בתי הדין במרוקו, קרא לתלמידיו לנצל את השהות בעולם לעשיית מעשים טובים ומצוות. האדמו"ר סיפר לתלמידיו מעשה שממחיש כיצד רצוי לנצל כל רגע בעודנו בין החיים. הנה הדברים המלאים:
מעשה עם מוסר השכל גדול: הייתה מדינה, אשר הייתה בה מועצת זקנים חכמים ונבונים. החכמים פחדו שיבוא מלך וישלוט עליהם ועל בניהם ועל בני בניהם ועל כל האוצרות העצומים של המדינה. לכן, היה בידם דרך ומנהג, איך להמליך את מלכיהם - בכל שלוש שנים, היו מחליפים את מלכם.
בכל שלוש שנים היו הולכים ומחפשים בפינות הדרכים עניים מרודים אשר אין להם כל, והיו בחוכמה משקים אותם בשיכר עד אשר היו מאבדים את דעתם ונופלים לתרדמת עמוקה ביותר. ואז מועצת הזקנים הייתה חוטפת את העני, לוקחת אותו לארמון גדול, שם היו מלבישים אותו בגדי מלוכה ולא מגלים לו מאומה וכך היו נותנים בידו את הממלכה, למשך שלוש שנים ובסופן, שוב משקים אותו שיכר, מרדימים אותו ומחזירים אותו עם הבגדים שלקחו ממנו שלוש שנים לפני כן. כך, במחזוריות של כל שלוש שנים, היו הופכים ומשנים את הממלכה.
אלו שזכו למלוכה לא הבינו את אשר קורה עמם והיו חושבים שבחלום טוב נמצאים ובסוף שלוש השנים היו חושבים שחזרו למציאות חייהם. באחת הפעמים, נלקח עני ורש, אך חכם גדול. כשבבוקר מצא את עצמו במיטת המלך, הבין שדבר תמוה מאוד קורה עמו, אך למרות זאת התנהג כמלך וכמצופה ממנו. בחוכמה, האיר פנים לאחד מן השרים, היטיב עמו, קירבו והתחיל לשאול אותו מה פשר מעמדו. הרי זוכר הוא שהיה עני ואביון.
לאט לאט, פתח השר את לבו וסיפר לו את הדרך בה ממליכים מלכים. הבין המלך וידע שבעוד שנתיים וחצי יחזור להיות עני ואביון. מיד לקח את חייליו ואת מקורביו והלך מחוץ לעיר, לאחת הערים וציווה על חייליו לבנות שם ארמון גדול. וכך, מדי יום ביומו, שלח המלך לארמון החדש כרכרות מלאות באבנים טובות ומרגליות ובנה בתי אוצרות סגורים ומסוגרים.
לאחר שלוש שנים גם עמו נהגו הזקנים כמנהגם, הרדימו אותו והשליכו אותו עם בגדיו הישנים. מיד התעשת, קם והלך לארמון אשר בנה, אשר כל טוב לו שם וחייו היו חיי עושר, לא כשאר המלכים בזו הממלכה, אשר מעושר וממלכות חזרו לשפלות.
מוסר ההשכל: כך יראה האדם את חייו. הקב"ה מביא כל אחד לעולם הזה לזמן קצוב, אף אחד לא יודע את יומו; מי שחכם, ממלא אוצרות ושומרם ליום אשר יצטרך אותם. כמו שחז"ל אומרים: "אשרי מי שבא הנה ותלמודו בידו" ומי שדעתו אינה עמו חי את החיים מרגע לרגע, מעביר את זמנו ובסופו, חוזר עירום ועריה, חסר כל, ואויה לו ואויה לנפשו.