נכנסנו לימי בין המצרים, וחודש אב בפתח. בימים אלו ההתנהגות שלנו אמורה להיות שונה ואחרת. יותר חשבון נפש והתבוננות ותחושת אבלות על חורבן בית המקדש. האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, ראש אבות בתי הדין במרוקו, שירטט הנהגות ודינים לתקופת 'בין המצרים'.
מובא בשולחן ערוך (סימן תקנא סעיף א) משנכנס אב ממעטין בשמחה, ע"כ. והנה כתב במנהגי וורמיישא וזה לשונו, ותכף משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכל התפילות ופסוקי דזמרה וכל מה שרגילין לנגן, מקצרין ובקול נמוך הנוטה בקצת המקומות לניגון איכה, ע"כ.
וכך כתב במקור חיים (מבעל החוות יאיר) מנהג מראש חודש ואילך מתפלל הש"ץ בקול נמוך קצת ומסיים בקול עצוב ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה ע"כ.
אמנם עיין בספר הקדוש עבודת ישראל (פרשת מסעי) וזה לשונו: והנה פרשה הזאת נקראת תמיד בבין המצרים, שהם נחשבים כ"א יום, כמו שפירש רש"י. וכא' יום וכא' לילות הם מ"ב, כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור בין המצרים בכמה מסעות, לתקן הכל ולעבוד את ה'.
הגם שהזמן גרמא להיות עצוב ונאנח על חורבן בית השם, עם כל זה יש לחזק את עצמו ולטהר לבבו ולעבוד את ה' בתורה ותפילה בשמחה, בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות, עכ"ל. וכל ירא השם ינהג בחכמה ובתבונה רבה.
הצער מקרב את הגאולה
יש כח גדול בימים האלו והם ימים המסוגלים לקרב את הגאולה.
כי הנה אותו צער שמצטערין בבין המצרים על חורבן בית המקדש יש בו כח גדול. וידוע אשר דרשו רבותינו הקדושים זצוק"ל על הגמרא (ירושלמי יומא פא) הא כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.
וכדמובא (איכה ד כב) "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן" וגו', שהצער על החורבן מכפר על החורבן ומכפר על עונות עם ישראל.
ולכן בכל דור שמצטערים על החורבן זה מכפר כמי שהיה בזמן החורבן. ולכן דור שלא נבנה בית המקדש, כמו שנחרב בו. ולכן הצער של הימים האלו מקרב הגאולה ומכפר על העונות וגורם להתעוררות גדולה בעולם ולאדם עצמו.