"פרצה זעקה": התעלול המרושע של מפקד המשטרה

הרב אריאל למברג מבאר את פרשת השבוע דרך סיפור מיוחד על מפקד משטרה שעצר חתן בעיירה קטנה, רגע לפני שזה נכנס לחופה. וכיצד השבת הקרובה מזמנת קביעות שחלה רק אחת לשבע שנים בממוצע?

  • משטרה
הרב אריאל למברג, בשיתוף שובה ישראל

בעיירה קטנה ברוסיה שררה שמחה גדולה. חתן וכלה יתומים השתדכו והקהילה התגייסה לשמחת האומללים שלא ידעו אושר. לפתע פרצה זעקה. מפקד המשטרה היה מגייס צעירים לצבא ועלה בליבו תעלול מרושע. הוא עצר את החתן והכריז על גיוסו לצבא, וכשראשי הקהילה התחננו לחוס עליו, נעתר לשחררו תמורת כופר אדיר בן אלף רובל.

לקראת החופה זכתה העיר לביקור חשוב של רבנו הזקן, שהייתה לו יד בשידוך המיוחד. הרבי שמע על האסון וביקש את רשימת עשירי העיר, אבל כולם היו פועלי דחק שלא היו מסוגלים לתת. "האם אין גביר אמיתי בעיירה הזו?", שאל הרבי. העסקנים שתקו במבוכה ולבסוף אישרו שגר כאן אחד היהודים העשירים ברוסיה, אבל הוא קמצן אכזרי שנוהג להתעלל באלו שמבקשים תרומה. בכל פעם שנכנס עני לביתו, הוא מוציא מטבע נחושת עלובה והעני זורק אותה בחזרה בבושה.

רבנו הזקן הורה לפתוח את הסבב בביתו של העשיר. הפמליה דפקה על דלת ביתו והעשיר הזמין את כולם בכבוד למשרדו האישי. הוא הצטער לשמוע על האסון וניגש בחשיבות אל הכספת. הוא הוציא ממנה מטבע נחושת עלובה שכבר העלתה חלודה והגיש לרבינו. רב העיר קם למחות על כבודו של הרבי, אבל רבנו הזקן הקדים ולחץ את ידו במאור פנים: "יישר כוח לך, ה' הטוב יברך אותך". המשלחת קמה ללכת ואז התעורר העשיר ואמר כי הוא רוצה לתת יותר לשמחת חתן וכלה והוציא מטבע קטן של רובל. רב העיר התכוון לסטור על הדרך שהוא נוהג ברבנו הזקן, אך רבנו לחץ את ידו בחום ואמר: "אה, יהודי רחום, ה' הטוב לא ישכח את הסיוע לחתן וכלה". ושוב קמו ללכת, ושוב התעורר האיש ואמר: "בכל זאת, שמחת חתן וכלה, ברצוני לתת יותר" והוציא שטר של עשרה רובל. שוב הודה רבנו ושוב הוא המשיך ונתן עד שהפקיד בידיהם את מלוא הסכום הגדול.

העשיר ביקש מרבנו הזקן להתעכב רגע ולהקשיב לסיפורו האישי. "לפני חמישים שנה הייתי נער צעיר שעשה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה. עבדתי יום ולילה כדי לכלכל את עצמי ובקושי שרדתי. פעם עצר אותי עני בשוק וביקש תרומה. הכנסתי יד לכיסי והעליתי מה שהיה לי. זאת הייתה מטבע נחושת קטנה. העני התרגז וזרק לי את המטבע בפנים.

"נפגעתי בעומק נפשי, איך הוא לא מעריך את המאמץ שעשיתי להרוויח את הכסף? החלטתי כי לא אתן יותר לצדקה עד שמישהו יאמר לי תודה. עד שיבוא אדם ויידע להעריך את הנתינה שלי. חלפו עשרות שנים. בגרתי, הזדקנתי, חיתנתי ילדים וכמהתי להפוך להיות חלק מהקהילה, אבל הייתי כבול בנדר שלי. לא יכולתי להשתחרר מאותה פגיעה שלימדה אותי שאנשים מביטים עלי דרך הצבע של הכסף. "ועכשיו רבי", סיים עם דמעות בעיניים, "אני כל כך מודה שפרצת את המחסום, שידעת להודות על הנתינה והתרת את הסגר בו הייתי כבול...".

בסיפור המיוחד הזה ישנו את הגרעין של ביאורו המופלא של הרבי מליובאוויטש על תמיהה גדולה בפרשתינו השבוע:

השבת הקרובה מזמנת קביעות נדירה, כזו שחלה אחת לשבע שנים בממוצע. בקריאת התורה נזכיר את היום הזה ממש. הפרשה והתאריך החודשי נפגשים ונקרא בתורה על היום שבו נמצאים. בעוד שבדרך כלל אין קשר בין הפרשה ובין התאריך ולא מצוי להזכיר בפרשה את היום בו קוראים אותה, השבת מתרחש המפגש הנדיר. [להעיר שבימי המועדים מוסיפים קריאת מפטיר שעוסקת בקדושת היום, אבל זו קריאה מוזמנת לכבוד היום ולא קריאה רציפה לפרשת השבוע].

בשבת נציין את ראש חודש מנחם אב לטובה ולנחמה, וגם נקרא בפרשת מסעי על החנייה בהר ההר ופטירת אהרן הכהן שהתרחשה בתאריך הזה בדיוק. "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש".

הפלא הוא יותר גדול. עצם אזכור היארצייט של אהרן הוא חידוש שאין דומה לו: בכל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך אין אדם שמציינים את יום הפטירה שלו. התנ"ך אינו מציין את יום הפטירה של אף אחד מאבות האנושות ורועי ישראל: לא אדם ולא חווה, לא אברהם ולא שרה, לא משה ולא ציפורה. פטירת אהרן היא החריגה היחידה. [חז"ל עצמם עשו חשבונות כדי להשלים את החסר, כמו פטירת משה בשביעי באדר ודוד המלך בעצרת, אבל אלו חשבונות מאוחרים שאינם כתובים בספרים שבכתב].

וכיון שהתורה חורגת ממנהגה ומדגישה את מועד פטירת אהרן, וקל וחומר כשהתאריך פוגש את השבת ואנו עומדים בעיצומו של יארצייט אהרן הכהן - ברור שזאת קדושת היום. התורה רוצה שהיום הזה לא יעבור מאליו ונעצור להתבונן במעלתו הייחודית של הכהן הגדול מאחיו.

מה עשה מפקד המשטרה? (צילום: ShutterStock)

פטירת אהרן מתוארת בצורה מרגשת במיוחד, הרבה יותר מאשר פטירת אחיו החשוב. במות אהרן נאמר (במדבר כ,כט): "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל". לעומתו אצל משה נאמר (דברים לד,ח): "ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה".

ההבדל היה הן בהיקף האבל והן באורך שלו. אצל משה התבטא האבל רק אצל "בני ישראל", הגברים. וכן משך האבל היה שלושים יום ואחר כך חזרו החיים למסלולם כטבעו של עולם. אחרי חודש של בכי היו אנשים צריכים לחזור לשלם משכנתא וכרטיסי אשראי והחיים חזקים מהכל. אולם אצל אהרן הקיף האבל את כל שדרות ישראל, גברים ונשים, ככתוב "כל בית ישראל", וכן לא נאמר 'ויתמו ימי בכי אבל אהרן'. משמע שגם אחרי שלושים הימים נמשך הבכי על אהרן. "וימאן להתנחם".

רש"י מסביר כי הדבר נבע מהבדל מהותי בין האחים: משה חי בעליונים, הוא לימד תורה ולכן חסרונו הורגש בעיקר אצל הגברים שהיו תלמידיו. אולם אהרן עשה משהו נוסף: הוא היה מעורב בין הבריות. כדברי הלל בתחילת מסכת אבות: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן לא נתן לאנשים לנתק קשרים. כשהיה שומע על בני זוג שנפרדו או שותפים שהסתכסכו, היה "רודף שלום". הוא היה מכניס עצמו בעובי הסכסוך ומשלים ביניהם.

כאן מוסיף המדרש דברים מרתקים על טקטיקת הגישור של אהרן. הייתה לו דרך חריגה לרפא כעסים: הוא היה מספר דברים שאינם אמת. הוא היה מכחיש את השנאה ומספר לכל אחד שזולתו משתוקק בכלל להשלים עמו. כשהיה שומע על שותפים שהסתכסכו או בעל ואישה שהתמלאו שנאה, היה ניגש אל הבעל ואומר: "אני בא מפגישה עם הגברת שלך. היא אומללה, יושבת ובוכה על הבית שחרב. היא מבכה איך עשתה טעות כזו שהעליבה ופגעה באבי ילדיה. היא חושבת מה יכולה לעשות אחרת כדי לתקן?". הבעל היה המום: "מה? היא מצטערת שנפרדנו?! כבר עשר שנים היא מסננת בתיעוב שמחכה לרגע שלא תראה אותי יותר". אחר כך היה הולך אל האישה ואומר אותם דברים: "בעלך מצטער על מה שקרה וחושב איך אפשר להתחיל מההתחלה?". בלשון המדרש: "שני בני אדם שעשו מריבה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם, אמר: ראה חברך מה הוא עושה - מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי ממנו שאני שסרחתי עליו". וכך אחרי שיכוך השנאה הראשוני, היה נכנס לעובי הקורה ופותר בתשומת לב את הקונפליקטים ביניהם.

וכאן עולה התמיהה: איך מותר לשקר? כיצד אפשר להכחיש שנאה? עם כל ההערכות לכוונותיו הטובות של אהרן, אבל איך המציא דברים שלא היו? כיצד היה יכול לומר 'אשתך מטרפת בגדיה ובוכה ומצטערת' כשאינה בוכה ולהיפך, מאושרת שהסיוט עומד להיגמר והיא תצא לחרות?

הרב אריאל למברג (צילום: שובה ישראל)

נכון שההלכה היא ש"מותר לשנות מפני השלום", מותר לעקם את האמת כדי להביא שלום בין הבריות. אבל צריך לשים לב: הרמב"ם (דעות ה,ז) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסב סכ"א) מקפידים לכתוב: "מותר לשנות מפני השלום" ולא 'מותר לשקר מפני השלום'. "לשנות" פירוש לומר חצי אמת או דברים שיכולים להתפרש כאמת, אבל לא להמציא אירוע שלא היה ולא נברא.

למשל, אהרן היה יכול לומר אמירה סתמית: 'שמעתי שהשותף שלך מעריך אותך' ובסתר ליבו מתכוון 'הוא מעריך את התכונות הטובות בך'. אבל איך אמר 'השותף שלך משתוקק לחזור לעבוד איתך וחושב איך לפתור את הבעיה'? זה לא שינוי, אלא להד"ם, סיפור מצוץ מהאצבע?

לפני כארבעים שנה נשא הרבי מליובאוויטש שיחה בפני אלפים ובה פענח את דוקטרינת השלום של אהרן הכהן.

רק אדם שכולו טוב יכול להעלות ולהתעקש על פרשנות כזו. כדאי להקשיב לה, היא משנת חיים, היא משב רוח מחיה נפשות בתוך להט הקיטוב ששוטף את ארץ ישראל בימים אלו.

אהרן לא נבהל משנאה, הוא לא האמין לה. הוא לא ראה בה מצב טבעי, אלא תקלה זמנית שאינה משקפת את מהותו העמוקה של היהודי. אהרן סבר שאנשים נורמטיביים הם טובים, יהודים רוצים בטבעם לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך ולחיות ביחד.

אז למה שונאים? כי הם פצועים ורוצים להגן על עצמם. כשרואים יהודי ששונא את אחיו ח"ו, אפשר להזדעזע ולצעוק 'איזו חיית טרף מסוכנת', אבל אהרן ראה דבר אחר: הוא ראה אדם שמבקש כבוד. הוא ראה איש זועם שבטוח שהשותף שלו רוצה לחסל אותו - והשנאה היא הדרך שלו להגן על עצמו. לבקש צדק ולהוכיח שהוא קיים. כשאדם מאבד את הכבוד, כשהוא מרגיש מושפל וחסר ערך, הוא מתמלא שנאה כדי להחזיר את שיווי המשקל לעצמו.

לכן אם רק ישכיל להשיב את הכבוד ביניהם, אם רק ישכנע כל אחד מהם שזולתו מעריך אותו כמו קודם ומבקש לשקם את הקשר - ישובו ויתחדשו התאים הבריאים מבפנים ותחזור האהבה כאשתקד. אחרי הכול, מדובר על שותפים שבחרו אחד בשני ועבדו שנים ביחד, קל וחומר בעל ואישה שחלקו בית משותף, ילדו ילדים והרכיבו את הקשר העמוק ביותר עלי אדמות - הם בוודאי מעריכים זה את זו. הם היו שואפים להמשיך לחיות יחד. הבעיה היא הזעם והתסכול שגבה ביניהם. ולכן אילו יידעו לראות את הטוב ולסלק את המוקש - תשוב ותתעורר האהבה המכוסה.

לפעמים הפתרון לסכסוך עמוק הוא יותר פשוט ממה שחושבים: לחזור ולראות אחד את השני. פשוט לשים לב לאדם שכל כך ידענו לכבד בעבר. כי בן זוג כועס הוא אדם שמרגיש מוזנח ושקוף. וברוח הימים הללו: עכשיו הזמן לתמימות. להכחשת השנאה במקום להעצמה שלה. במקום לשפוך חביות של נפט למדורה, עלינו לעשות את ההיפך ולהאמין בכוחם המרפא של המילים.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully