נכנסנו לחודש אלול - חודש הרחמים והסליחות. שלל מנהגים והלכות רבות נוגעים לחודש זה. האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, ראש אבות בתי הדין במרוקו, שירטט אותם לפי הסדר והנגיש אותם לכל אחד ואחד.
א - נוהגים להשכים בכל יום לומר סליחות באשמורת הבוקר, החל ממחרת ראש חודש אלול עד יום הכיפורים, כי הימים הללו הם ימי רחמים ורצון לעם ישראל בעבר ובהווה.
ב - והנה כן הובא בספר המנהיג (ראש השנה סימן כה) וכן כתב הר"ן על מסכת ראש השנה (דף יב מדפי הריף) דעל פי דברי הגמרא שם, יש לסמוך מנהג אותם מקומות שמשכימין באשמורת מראש חודש אלול.
וכן רבנו יצחק אבן גיאת בספר מאה שערים (עמוד מג) כתב, ואנו מנהגנו כהנך דקמים מתחילת אלול. אלא שהביא בספר מאה שערים (שם) בשם רב כהן צדק ורב האי גאון, שיש לומר סליחות בעשרת ימי תשובה בלבד.
וכן כתב הרמב"ם (פג מהלכות תשובה הד) שנהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו, להתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים וכיבושין עד שיאור היום.
וכתב הטור (סימן תקפא) שיש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך. ומנהג שתי ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה, ומנהג אשכנז כשחל ראש השנה ביום חמישי או בשבת, אז מתחילין ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבוקר ולומר סליחות ותחנונים, וכשחל ראש השנה בימים שני או שלישי אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני, עכ"ד.
ומכל מקום כתב מרן השו"ע (תקפא סעיף א) שנוהגים לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכפורים.
והנה בשער הכונות (דף פט עד) מבואר, שכך היה מנהגו של רבנו האר"י זצוק"ל. ובטעם מנהג זה כתב הטור (שם), לפי שביום ראש חודש אלול עלה משה לקבל את הלוחות השניות.
ורבנו החיד"א זצוק"ל (ברכי יוסף סק ו) כתב, דיותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור, מללמוד. ושכן ראה לקצת רבנים שתמיד היו עוסקים בגופי הלכה והחיבורים, ובחודש אלול היו מניחין קצת מסדרם ואומרים תחנונים.
והנה בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן עט) כתב שביום ראש חודש עצמו אין אומרים סליחות ותחנונים. וכן כתבו הכנסת הגדולה (הגהט) והמגן אברהם (סק ב) והאליה רבה (סק ו) והמטה אפרים (סק יא) והובא בדבריהם בכף החיים (סק טו).
ג - גם כשאין מניין בבית הכנסת, מנהג אבותינו ורבותינו הקדושים זצוק"ל לומר הסליחות כסדרן, וכן אומרים הקטעים בארמית, כגון: רחמנא וכן דעני לעניי ענינן וכן מחי ומסי גם כשאין עשרה, ורק את הי"ג מידות יאמרו בטעמים כקורא בתורה.
ד - הנה מובא במשנה (סוטה דף לב) אלו נאמרין בכל לשון קריאת שמע ותפילה וברכת המזון וכו'. ובגמרא שם (לג) איתא ותפילה בכל לשון. והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית. דאמר רבי יוחנן, כל נשאל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. ומיישבת הגמרא, לא קשיא, הא ביחיד הא בציבור.
וביאר רש"י, שהיחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, אבל ציבור לא צריכי להו, דכתיב: "הן אל כביר לא ימאס" אינו מואס בתפילתן של רבים.
ונפסק כן בשולחן ערוך (קא סעיף ד) דיכול להתפלל בכל לשון שירצה. והני מילי בציבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש, ע"כ.
ולפי זה לכאורה, אם מתפלל ביחיד לא יאמר בסליחות הקטעים שתקנו בארמית. וכן האליה רבה (תקפא סק ט) כתב בשם ספר תניא (סימן עב) דאם אין מנין בבית הכנסת, לא יאמר הבקשות בסליחות בלשון ארמית, כמו במטותא מינך, שאין מלאכים מכירין בלשון ארמית אם לא המסורין לציבור.
והביא דבריהם בעל כף החיים (סק כו) והקשה, דמה בכך אם לא יבינו המלאכים, והרי גם מי שלשונו לשון ארמית ושואל צרכיו מאיתו יתברך נשמעים דבריו. שנאמר, מי כהשם אלהינו בכל קוראינו אליו ובזה נשתבחו ישראל, ששואלים צרכיהם מאיתו יתברך בלי שום אמצעי.
ושכן משמע מדברי כל הפוסקים, שיחיד רשאי לומר כל הסליחות חוץ משלוש עשרה מידות שאומרים בטעמים כקורא בתורה, ע"כ.
והנה מצאנו במאירי (סוטה לג) שכתב וזה לשונו, ואף דבר זה אינו לעכב, אלא שהדבר הידור לו, שבציבור ודאי הם בוררים הלשון השגור בפיהם והמבורר להם יותר והכוונה מצויה להם בכל ענין. אבל ביחיד, אילו אתה מתירו בכל לשון, יבור לו לשון העם ויהא בעיניו כדיבורו בעלמא ואין הכוונה מצויות בו, עכ"ל.
והנה משמע לדעת המאירי, דכל מה שמיירי הגמרא בסוטה הוא רק באופן שהיחיד מחבר בעצמו את נוסח תפילתו, ולכן צריך שיתפלל בלשון הקודש. אבל בתפילות שחוברו על ידי אנשי כנסת הגדולה לא שייך טעם זה, מכיון שחכמים כבר ביררו הלשון ואם כן גם היחיד רשאי לומר הקטעים בארמית.
ועוד אפשר להביא ראיה, דהנה מצאנו בתשובות הגאונים (הרכבי סימן שעד) שנשאל שם אחד מרבותינו הגאונים, דהואיל ורב ורבי יוחנן אסרו ליחיד לשאול צרכיו בלשון ארמית חוץ מן החולה, א"כ מדוע כל הבקשות והרחמים שתיקנו חכמינו הם בלשון ארמית, ומדוע רוב ברכות דכתיב הגאונים בין ליחיד בין לציבור הם בהאי לישנא ארמית.
והביא בשם תשובות הגאונים ראיות רבות מן המעשים בתלמוד כי מלאכים מבינים ארמית, וסיים בזה הלשון, "ומן אילין מימרי ומן מעשים דקא חזינן רבנן דלא שמיע לן דאיכא דחש לה להא דרב ולהא דר' יוחנן גמרינן דפליגי רבנן עליהון. ומרחק מימריהון מן סבארא נמי אטו מלאכים שהם ממונים לכתוב שיחת אדם מי לא ידעין בלשון ארמית. ואף על גב דלא ידעינן מאי טעמיהו דרב ור' יוחנן ומנין להן. וכי דלא חשו לה ראשונים אף אנן נמי לא חישינן", עכ"ל.