בפרשת השבוע, פרשת שופטים, הפסוק מצווה (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדוף", ועל פסוק זה מקשים חכמינו מדוע הכפל לשון, ומסבירים הם שה"צדק" הראשון מלמד שיש לפסוק את הבא לפני הדיינים על פי יושר הדין, ואילו ה"צדק" השני מלמד שיש לעשות לעתים פשרה.
והדוגמא בא נקטו חכמים (גמרא סנהדרין לב, ב) להסביר את ההבדל התפרסם מאוד בהיותו ההסבר שנתן גדול הדור דאז החזון איש זצ"ל למר דוד בן גוריון, והוא בדילמא הלכתית בשתי ספינות המגיעות זו בצד זו אל נהר צר המכיל רק אחת מהן, ואם שניהן ינסו לעבור יחדיו הן יתנגשו ויטבעו, אומרת ההלכה שאם אחת מהן טעונה והשניה ריקה, יש להעביר מעיקר הדין את הטעונה ראשונה, אולם אם שניהן טעונות בסחורה וכדומה יש לעשות בניהם פשרה, ועל זה כוונה תורה בצדק צדק, צדק אחד לדין וצדק שני לפשרה.
באותה שיחה מענינת בין מרן החזון איש למר בן גוריון שאל זה האחרון את מרן החזו"א הכיצד יוכלו להתקיים החרדים לצד החילונים באותה מדינה. והשיב לו מרן שכיון שהחרדים באים עם מטען מלא של אלפי שנים של תורה ומסורת ועבר עשיר, בעוד שהחילונים באים ריקים - הרי שיש לחילונים לפנות דרך בפני תופשי התורה כשם שיש לספינה הריקה לפנות דרך לטעונה.
ובאמת הוקשה לי על דברי מרן שכן אילו היה מדבר הוא אל אדם חרדי ומוכיח לו דבר מן הגמרא הייתי מבין את הראיה המוכחת, אולם כיון שדיבר הוא אל אדם חילוני, הרי כשם שהחילוני אינו מתנהג על פי דרך התורה הרי שהוא גם לא צפוי להשתכנע מדברי הגמרא.
אלא ההסבר הוא כך: כשאנו אומרים דבר בו אנו מאמינים מעל לכל ספק וביחוד שהוא דבר האל, הבטחון בו אנו אומרים את הדברים ואותו אנו מרגישים - מקרין לאחרים את אמיתות הדברים. יודעים הם שאין לנו ספק בו וזה פועל על כל שומע, כל אחד במידה שונה לפי תכונת נפשו אבל הם פועלים.
החזון איש ידע לפני מי הוא עומד והרי אין אומרים דבר שאינו נשמע, אולם זה רק אם אנו מסופקים בו - אבל כשאנו בטוחים בו אל לנו לכבוש נבואתנו.
מענין שבן גוריון עצמו נקט טקטיקה זו בעצמו כשדיבר בפני האומות לשכנעם בזכותינו על ארץ ישראל, ודבריו מהדהדים עד היום כשאמר שזכותינו ביחס לארץ ישראל לא נובעת מהמנדט והצהרת בלפור, היא קודמת לאלה. התנ"ך הוא-הוא המנדט שלנו. זכותינו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזו ואישורה.
ושוב נשאלת השאלה והרי האומות לא מאמינים בדבריו אלו, אלא כיון שאמר הוא את דבריו בבטחון והאמין בהם פעלו הם להיכנס בלב השומעים.