אתם מכירים את זה שאתם עושים מעשה טוב ואז עפים על עצמכם ומתמלאים בגאווה? ישנה באמת גאווה שהיא חיובית, שאדם יודע שהוא טוב, אבל כשזה עובר את הגבול - זה לא טוב.
אז מה עושים במצב בו עברנו את הגבול ולבנו מתמלא בגאווה שלילית ולא טובה? כיצד ניתן לווסת אותה למקום נכון ומה הטכניקה לאזן את התחושה שמציפה אותנו? האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, ראש אבות בתי הדין במרוקו, התייחס לזה בשיעורו:
"יש זמנים שנכנסת באדם גאוות הלב, כשאדם מסתכל על המצוות שעשה או על התורה שלמד או על זיכוי הרבים שעשה, ואז זחה דעתו עליו כפי שמצאנו ברבי אלעזר בנו של רשב"י, שהיה מטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה (תענית כ.)".
לדבריו של הרב פינטו: "ומה התקנה לרגעים האלו שהיצר בא לאדם בגסות הדעת ובזריזות, מיד יחשוב מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי (תנא דבי אליהו פרק כה). וזה "אשא עיני אל ההרים" האבות זה האבות הקדושים, הצדיקים הקודמים".
"יחשוב האדם מיד עליהם ועל מעשיהם הנשגבים, ואיך עמדו ולמדו ומסרו את נפשם על קדושת שמו, ודבר זה יוריד ממנו את זחיחות הדעת ויביאהו למקום הנכון והראוי לו לאותה שעה, ולאותו זמן", הוסיף האדמו"ר.