בשבת הקרובה נקרא בבית הכנסת את פרשת וישב, בה התורה מספרת לנו על הרגע שייזכר אלפי שנים אחרי - זריקת יוסף הצדיק לבור על ידי אחיו. האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו מסביר שמהפרשה ניתן ללמוד מהו המבחן של האדם לדעת האם מעשיו הם רצון השם.
כתוב: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם... מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ", ועל זה כותב ומקשה האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, כי אחרי שהשבטים הקדושים זרקו את יוסף הצדיק לבור, הם ישבו ואכלו לחם. נשאלת השאלה: השבטים זרקו את אח שלהם, הבן של אביהם, לבור מלא נחשים ועקרבים. מילא שיצטערו קצת, אבל איך הם יכולים לשבת לאכול?
אלא אולי אפשר לבאר ולומר יסוד גדול - אם אדם רוצה לדעת אם משהו שהוא עשה טוב או לא, שיתחיל לעשות קצת את הדבר. אם הוא מתחיל לעשות ומרגיש שמחה בלב, סימן שזה מהקב"ה וזה טוב, ואם נכנסת בלבו עצבות - סימן שזה לא טוב.
וכך גם רואים כאשר שאול רדף אחרי דוד המלך, ודוד התחבא במערה. פתאום שאול המלך נכנס לבדו למערה ודוד המלך יכול היה לקום ולהרוג אותו, אבל לא ידע אם זה טוב או לא. הלך דוד מבלי ששאול הרגיש, חתך חתיכה ממעילו של שאול ורצה לראות - אם ירגיש בלבו שמחה, אז רצון השם שיהרוג את שאול ואם ירגיש צער, אז רצון השם לא להרוג את שאול. והנביא מספר לנו "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמ"א כד, ה). היה לדוד בלבו צער, ואז עזב ולא עשה לשאול כלום.
הצדיקים הגדולים היו מתחילים ונוגעים בדבר כשהיו מסתפקים אם זה רצון השם או לא, אם היה דחף והיו מרגישים שמחה, היו ממשיכים ואם לא היו מרגישים שמחה היו עוצרים.
וכך גם אצל יוסף ואשת פוטיפר, כאשר אשת פוטיפר ניסתה לשכנע את יוסף לחטוא איתה ויוסף לא רצה. אמרה לו אשת פוטיפר - אני רואה בכוכבים שאתה עתיד ללדת ממני ילד, אמר לה יוסף ח"ו. אמרה לו, לפחות בוא רק תהיה לידי, אם תרגיש שמחה בלב תמשיך ואם לא, תיסוג. יוסף אמר לה ח"ו, אני לא יכול לעשות כזה דבר.
אם כך, השבטים הקדושים זרקו את יוסף לבור ואמרו, אם נרגיש שמחה בלב, סימן שזה רצון השם ואם נרגיש צער בלב, סימן שזה לא רצון השם ונוציא אותו מהבור. לכן ישבו לאכול, כי זה היה מבחן לראות מה רצון השם בדבר, וכשהרגישו שמחה בלב אמרו זה דין אמת.