בשבת הקרובה נקרא בבית הכנסת את פרשת ויגש, בה התורה מספרת לנו על המפגש הדרמטי בין יוסף לאחיו במצרים. עוד קודם למפגש זה, יוסף דיבר קשות עם אחיו, ובפרט עם יהודה.
וכך מסביר האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, מנהיג קהילות "שובה ישראל", את הפסוק "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי":
אנחנו מוצאים בפרשת השבוע שיהודה ניגש לדבר עם יוסף והפעם יהודה מתנהג בצורה שונה מכל הפעמים בהן דיבר עם יוסף באמצעות מתורגמן. יהודה היה מדבר עם האחים ויוסף היה מדבר איתם במצרית והמתורגמן היה מתרגם. פה יהודה אומר ליוסף אני רוצה לדבר איתך בלשון שלנו, לשון הקודש. נשאלת השאלה - מדוע כך רצה יהודה לדבר עם יוסף?
מובא מעשה באחת השנים שהיו גזירות קשות על עם ישראל שגזר אחד הפריצים שם. אחד הרבנים הגדולים שהיו באותה תקופה אמר לתלמידים שלו שיקחו אותו לפריץ, כי הוא רוצה לדבר איתו. כולם היו בפחד ואימה גדולה כי הפריץ היה גוי רשע ואכזרי, אך בכל זאת לקחו אותו ואמרו לפריץ שהרב הגדול של היהודים רוצה לדבר איתו.
כשנכנס הרב לפריץ, התחיל לדבר איתו בלהט בלשון הקודש וביידיש. האנשים שהיו שם אמרו לרב שהפריץ לא מבין את השפה ורצו להביא מתורגמן, אך הרב סירב ואמר להם שהוא מדבר מעומק לבו.
אותו פריץ שמח בדברים, על אף שלא הבין ואמר לאנשים שלא יפריעו לרב והוא רוצה להמשיך לשמוע. הרב המשיך ודיבר חזק ביותר וכשסיים, אמר להם הפריץ תתרגמו כל מה שהרב ביקש ותתנו לו כל מה שביקש. כל הגזירות שהפריץ גזר, הרב ביקש לבטל ובזכות הדיבורים שהרב דיבר בשפת הקודש, הפריץ התרצה.
כששאלו את הפריץ לאחר מכן איך הסכים, הרי הוא גזר את הגזירות הללו, ענה להם שהרגיש שהרב מדבר משהו מעומק הנשמה, וזה הכניע את הנשמה שלו.
הרבה אנשים חושבים שככל שיסבירו את מה שהם אומרים, כך אנשים יבינו ויקבלו את דעתם, אבל זו טעות חמורה. אנשים חושבים שאם יקחו אנשים שיודעים לדבר טוב ולהסביר טוב, אנשים ירצו ויקנו את המוצר שלהם - זו טעות חמורה. כאשר אדם מדבר מעומק הלב, זה עושה רושם גדול ביותר ונכנס ללב של האנשים.
וכך רואים גם מתי שהקב"ה ציווה את משה רבנו לבנות את המשכן, צריך לבקש תרומות מבני ישראל והקב"ה אומר דווקא למשה רבנו שיבקש מבני ישראל "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), על אף שהיה מגמגם וכבד פה וכבד לשון. לכאורה רוצים לבקש תרומות לבנות את המשכן ומי שצריך לבקש תרומה זה אדם שמדבר יפה, אדם בעל כושר דיבור טוב, אבל הקב"ה אומר לא - משה רבנו, על אף שהוא מגמגם, יבקש את התרומה. וכך עומד משה ובכמה מילים "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, ה) עם ישראל נותנים את כל מה שיש להם לבניית המשכן.
ידוע שיש שפה שמדברים בפה ויש שפה שמדברים בלב. משה רבנו דיבר מהלב שלו לבני ישראל והלב שלו היה רק כלי שמוציא הבעות שהלב מרגיש. כך גם עם המעשה של הרב. הפה רק השמיע קולות אבל הדיבור היה מעומקא דליבא. כאשר יהודה הלך לפגוש את יוסף, אמר יהודה אם אני אשים מתורגמן ביני לבין יוסף, הוא יתרגם את הדברים כמו הלב שלו ולא כמו הלב שלי, הוא לא מרגיש את מה שאני מרגיש. יהודה דיבר לשון הקודש ובסוף זה הכניע את ליבו של יוסף, שלא יכל לעמוד בפניהם ולהסתיר את זהותו.
צריך לדעת יסוד גדול. הכוח כשאדם מדבר מהלב שלו הוא עצום ביותר, אנשים מקלקלים והורסים לעצמם את הכל, אדם צריך לבקש טובה מחבר, פועל צריך לבקש דבר מבעל הבית שלו, וכן כל אדם שרוצה לבקש דבר מאדם שגדול ממנו - הוא חושב ומתכנן מה ואיך לדבר, אבל דווקא במילים שהוא חושב שיראו יפות וחשובות וישפיעו לטובה, הן ישפיעו לרעה, יקלקלו ויהרסו את הכל. אדם שחושב יותר מדי מה להגיד, הורס את טוהר הלב שלו. האדם צריך ללכת עם הלב שלו ולבקש מה שבאמת הלב שלו מאמין וחושב. כשילך בתמימות עם הלב שלו - יצליח.
יוסף רצה להמשיך להתנכל לאחים שלו ולא להראות להם שהוא יוסף. הרי הוא טירטר אותם כמה פעמים והתנהג איתם בצורה קשה, אך כאשר יהודה דיבר מלבו בלשון הקודש, אפילו שכביכול יוסף לא מבין את שפת הקודש, יוסף לא יכל לעמוד בזה ואז התגלה לאחים שלו. מתי שאדם מדבר מלבו ולא נותן לפה ולמחשבה שלו לקלקל את טוהר לבו, יש לאדם סיעתא דשמייא.