זו אחת התשובות המרגשות והעמוקות שקיבלתי לשאלה בריאיון, כתבה העיתונאית סיון רהב מאיר. פגשתי אתמול את אור אלחרר, אלמנתו של רס"ן איתמר אלחרר שנהרג מירי כוחותינו בשבוע שעבר, יחד עם רס"ן אופק אהרון, הסבירה.
רהב מאיר המשיכה: שמעתי מאור איך הם הכירו, איך הם התחתנו בחתונת קורונה קטנה בחצר ("קיבלתי פרופורציה. אין קייטרינג, אין אולם, אבל יש חתן וזה העיקר") וגם כמה מסור ואכפתי איתמר היה ("הוא גרם לי להרגיש שכל דקה איתי זה הדבר היקר ביותר").
היא סיפרה לי שהייתה חוזרת על אותו מסלול בדיוק, גם אם הייתה יודעת שכך הם ייפרדו ("הרגשתי שלמה בכל יום שבו חיינו ביחד, והייתי עושה את כל זה שוב").
אבל בסוף, שאלתי בעדינות מה יש לה לומר לנ', החייל שירה בהם באותה תקרית של ירי דו-צדדי. אור עצרה כדי לחשוב, והשיבה כך: "זו הייתה סיטואציה של תאונה, ואני חושבת שאם איתמר היה עושה טעות כזו, אם הסיטואציה הייתה הפוכה, היום היה לי כאן בעל שהייתי רוצה שימשיך לחיות. כשאני מדברת אל נ', אני חושבת לעצמי: אם איתמר היה פוגע, מה היית רוצה? והתשובה היא שהייתי רוצה שייתנו לו כוחות לצאת מזה. לכן זה מה שאני אומרת לנ' ולמשפחה שלו: שיעטפו אותו ויחזקו אותו ויהיו איתו כמה שאפשר, שייתנו לו כוחות להמשיך את החיים".
אומרים שלקיים את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זה לאהוב את השני בדיוק כמו שאתה אוהב את עצמך, להיכנס לנעליו, ולהתנהג כפי שהיית רוצה שינהגו בך. אתמול, בנסיבות מצערות, ראיתי את זה מול העיניים.