רב אחד הגיע לפני כמה שנים להרצות באלסקה הרחוקה, בבית ספר מקומי, על יהדות. בסיום ההרצאה הוא שאל: 'האם יש כאן מישהו יהודי?'. ילדה אחת קטנה הרימה את ידה ואמרה: 'אני'. הרב התרגש, אבל לא ידע מה לומר לה. הוא היה צריך למהר לטיסה שלו בחזרה, ומה הוא כבר יכול להגיד בכמה דקות, שייקלט בזיכרונה של ילדה שחיה במקום כל כך רחוק ומנותק? איך הוא יכול לקרב אותה אל מורשתה?
פתאום עלה לו רעיון: "'את בטח יודעת', אמר לילדה, 'שבכל יום שישי נשים מדליקות נרות שבת, לפני כניסת השבת. זה מתחיל באוסטרליה, ואז, כמה שעות אחר כך בישראל, בצרפת ובבריטניה, ורק שעות לאחר מכן בניו יורק. ובסוף בסוף - באלסקה. לאחר שבכל העולם כבר יש אור ושלום, כשנרות השבת כבר דולקים, העולם כולו מחכה לנר שלך. זה נר השבת האחרון שנדלק ומשלים את המשימה, להאיר את העולם כולו. מעכשיו, את תשלימי מעכשיו את המעגל הכביר הזה'".
בפרשה שקראנו בשבת למדנו על הדלקת המנורה, ועל כך שכל אחד צריך להדליק את האש שלו בעולם. הרב היה יכול להגיד לה: "מה את עושה פה, באמצע שום מקום? אין לך סיכוי". אבל במקום זה, הוא נתן לה תפקיד ושליחות, להאיר את המקום שבו היא נמצאת.
מתוך דף הפייסבוק של סיון רהב מאיר