בשבת הקרובה נקרא בבית הכנסת את פרשת פיקודי שבה משה רבינו מברך את עם ישראל בברכה מיוחדת וזאת לאחר שהם סיימו את בניית המשכן.
התורה אומרת: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה", האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, מנהיג "שובה ישראל" מסביר, שמכאן למדים שהברכה הכי טובה לאדם - היא לעשות את הדברים מהלב ובאהבה.
וכך הסביר הרב פינטו בהרחבה:
אחרי שכל בני ישראל תרמו את התרומות למשכן בא משה רבנו וברך את בני ישראל, אומר רש"י במקום אמר להם; יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. אז חשבנו להקשות קושיה מה פירוש הברכה של משה רבנו, למה אמר משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, היה צריך לומר יהי רצון שתשרה שכינה, הרי אין מילה מיותרת בתורה, אם כך למה מדגיש ואומר במעשה ידיכם?
אלא אנחנו אומרים בברכת המזון "וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם" אנחנו מבקשים מהקב"ה שלא נצטרך מתנות של בשר ודם. אז חשבנו להקשות הרי כל התורה והישיבות, כל הצדקות והחסד זה על ידי תרומות של אנשים שנותנים. החזקת אברכים, קמחא דפסחא, אנשים חולים ויתומים כל אלה מחזיקים על ידי צדקות, אם הקב"ה רוצה להחזיק את התורה בלי מתנות בשר ודם שיתן לנו כסף משמיים לבד, אם כך מה הפירוש של "וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם"?
אז חשבנו לפרש ולומר כך: יש אדם שנותן צדקה אבל הוא מרגיש שלקחו ממנו את הבשר והדם שלו, הוא נותן צדקה והוא מרגיש שחתכו חתיכה ממנו, כך מרגיש אותו אדם. על צדקה כזאת שבאה מהבשר של האדם או מהדם של האדם אנו אומרים "וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם" שכזו צדקה לא יתנו לנו, שהצדקה תבוא מהלב ולא מהבשר או הדם של האנשים.
על פי זה חשבנו לבאר ולומר, משה רבנו מברך את בני ישראל אחרי שתרמו למשכן שתשרה שכינה במעשה ידיכם שתהיה ברכה במה שהם עושים שלא יהיה כמו מתנת בשר ודם, אלא יהיה דבר רוחני וקדוש לא מהידיים אלא מעבר לידיים. מתי שהאדם עושה דבר מהידיים זה לא טוב, הדברים צריכים לבוא מעומק הלב.
וכך יש יסוד גדול, אנחנו רואים שאת בית המקדש בנו כל העשירים והוא נחרב, מבית המקדש נשאר לנו רק הכותל המערבי שלא נחרב והוא נצחי. למה רק הכותל המערבי נשאר והוא נצחי?
מובא בספרים הקדושים שאת הכותל המערבי תרמו העניים מהפרוטות שלהם בפשטות מהלב ולא ביוהרה וגאווה, ולכן זה נשאר לנצח נצחים. האדם צריך לעשות את כל מעשיו מהלב, מעומק הלב. מה שעושים לא מהלב הוא דבר לא נצחי, דבר שנופל. הדבר הטוב ביותר זה כשהאדם עושה את כל המעשים שלו מעומק הלב ומאהבה.