בשבת הקרובה נקרא בבית הכנסת את פרשת פיקודי שבה התורה מספרת לנו כיצד בני ישראל ניסו להקים את המשכן, אחרי שבנו את חלקיו ומחמת כובד הקרשים הם לא הצליחו. בעקבות כך משה רבינו פנה לקדוש ברוך הוא. האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו מסביר שמהפרשה למדים יסוד חשוב: ככל שאדם רוחני וקרוב לקדוש ברוך הוא - כך הדברים בחיים יותר קלים לו.
וכך הסביר הרב פינטו בהרחבה:
מובא ברש"י על הפסוק שלא היו יכולין להקימו ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן הוקם מאליו (תנחומא י"א).
וצריך להבין, הרי כל הארבעים שנה, שבני ישראל היו במדבר היו מפרקים את המשכן בכל חניה וחניה שהיו עוצרים ולמה לא יכלו עכשיו להקימו, הרי בכל פעם היה בכוחם לבנות ולהקים, למה עכשיו לא יכלו לבנות ולהקים והיה צריך את משה שהוא יקים?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, מובא בשו"ע (או"ח קנג, כא) אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה. וכן פסק הרמ"א (קמז, א) ואין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט. והקשה במגן אברהם (ס"א, סק"ה), דהרי הכיור נעשה מן המראות הצובאות שנשתמש בהם הדיוט. ובאליה רבה הוסיף להקשות על כל מלאכת המשכן שנעשתה מכלי ישראל שנשתמשו בהם לחולין, כך בנזם וטבעת וכומז.
והנה דבר זה קשה ביותר, כל בניית המשכן הייתה מהנזמים והתכשיטים והזהב של עם ישראל והרי השולחן ערוך פוסק להלכה שאסור להשתמש בדברים זרים, דברים שהשתמשו בהם הדיוטות, לדברים של קדושה ואיך בנו בדברים האלה את המשכן?
וכך אפשר לבאר ולומר יסוד גדול "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו), מובא בשולחן ערוך (או"ח רלא, א), שכל מחשבת האדם ועשייתו צריכה להיות לשם שמיים ולא להנאת עצמו, בין באכילה, בשתיה, בשינה, בין במשא ומתן, והכל אך ורק למען עשות בהם רצון בוראו יתברך שיהיה לו לב פנוי לעבודתו יתברך והמעשים אשר עושה יהיה תכלית כבוד שמיים. וכך דוד המלך אומר "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה" (תהלים קלב,ד) דוד המלך אומר שהוא לא יתן שינה לעיניו רק אם השינה היא לשם שמיים להקב"ה.
וזה היסוד של האדם בחיים, מתי שאוכל יאכל ויאמר שיהיה לי כח לעבוד את ה', מתי שנוסע לטיול - יאמר שיהיה לי רענון בנפש לקיים נחת להקב"ה, שבכל דבר שעושה יקשור את הקב"ה עם הדבר שעושה, ואז גם בדברים של עולם הזה שמקיים ועושה, יקבל שכר ויקויים בו כמו שקיים את הדברים לשם שמיים.
וכך בעשיית המשכן, כשבנו את המשכן אנשים תרמו את הכסף בצורה כזו, הצדיקים הגדולים נתנו לשם שמיים בטהרת הלב, אנשים שכל החיים שלהם היו עם קשר להקב"ה וגם בזהב ובכסף שלהם היו קשורים להקב"ה, תרמו את המשכן, בזה עשו הדברים החשובים של המשכן. דברים שאנשים עשו בלי כל כך טהרת הלב, הדברים האלה לא היו מושלמים לבניית המשכן. אם כך, מתי שגמרו לבנות את המשכן היה במשכן דברים שהיו כבדים, כי אם אדם נותן דבר לא בטוהר הלב ולא בקדושה, אז הדבר הוא כבד כובד גשמי, אבל מתי שהכל בטהרת הלב ובקדושה הכל קל, כמו שיעקב אבינו הרים את האבן מעל פי הבאר, כי יעקב אבינו ראה את הכל בקדושה ובטהרה אז הכל קל.
הקרשים והדברים שאנשים תרמו בקדושה ובטהרה ובשלימות הלב היו קלים אבל דברים שלא בטהרת הלב היו כבדים, לכן בפעם הראשונה לבנות את המשכן היה צריך את משה רבנו, שבקדושה שלו ובטהרה שלו, יכוון ויזכך במחשבה את כל האנשים שתרמו שהיתה להם נקודה לא שלימה בלב. לכן הבניה הראשונה של המשכן הייתה חייבת להיות על ידי משה רבנו ואחרי שמשה רבנו בנה את המשכן בפעם הראשונה, כבר יכלו, כל הפעמים האחרות, לבנות את המשכן בקלות, לפרק ולבנות, לפרק ולבנות, כי כבר משה הגיע בראש, בדעת ובמחשבה של כל מי שתרם לזכך ולטהר ולהביא את זה למדרגה גבוה ביותר. לכן לקחו את המשכן למשה, שמשה רבנו יקים אותו בפעם הראשונה ואחרי שמשה הקים כולם יכלו להיות שותפים במשכן.