זה היה בפורים לפני שלוש או ארבע שנים. אני גרה מרחק קצר מביתו של ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל. זכיתי וראיתי אותו צועד לאט לאט לתפילת מנחה בגשר שהקימו עבורו, שהוביל מביתו אל בית הכנסת לדרמן הסמוך. הרב אמנם לא מקבל נשים באופן רשמי, אבל עמדתי במרחק, במדרגות המובילות לביתו ומשם ביקשתי מהשמש שליווה את הרב ברכה. הרב נעצר על תשעים שנותיו. הקשיב למלווה, בירך אותי ואני המשכתי עם אבן אחת פחות בלב.
גם בפעמים נוספות בהן זכיתי וראיתי אותו יורד לאט לאט מביתו המתנתי בצד הדרך וביקשתי ברכה.
נהרות אדם שטפו את רחובות עירי עד אפס מקום. רבבות מלווים את הרב חיים קנייבסקי בדרכו האחרונה. תמונת פנורמה מפעימה בשחור ולבן. אבל אני בוחרת לשים את הזרקור על סיפורי היומיום הפשוטים. אולי אין בהם מופת וגבורה, לא עדות על שקדנות יוצאת דופן, גאונות בתורה והנהגה חוצת מגזרים כמו הסיפורים שזורמים על דמותו של הרב החל מעת הפטירה, אבל הם מספרים את הסיפור של מגורים בשכנות לגדול הדור.
לגור בשכנות לגדול הדור, זה לחזור מהליכת בוקר, לפגוש במעבר חציה את הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה ולקבל חיבוק ונשיקה.
לצאת לטייל בליל שבת ופשוט לבהות מול חלון ביתו בדמותו המאירה של ר' חיים, שהאירה עוד יותר באור הנרות המהפנט, כי בבית הרב לא השתמשו בחשמל בשבת.
לפגוש את הרבנית בת שבע בבגדי שבת מהודרים ולקבל תשובה לשאלה שהציקה וישבה על הלב. לדעת שיש לך כתובת ואוזן קשבת אצל הרבנית לכל שאלה.
יום אחד נכנסתי אל הרבנית בשאלה רגישה. האם אני יכולה לצאת לשידוכים למרות שיש מעליי אחיות שעוד לא נישאו. במגזר החרדי ליטאי מקובל שלא לעקוף אלא להתחתן על פי סדר הגילים. הרבנית הייתה נחרצת כשענתה לי 'בטח שתשמעי הצעות שידוך. את תפתחי את המזל לאחיותייך. אם מגיעה הצעה טובה - שומעים ולא דוחים. אף אחד לא נוגע במוכן לחברו. אין לך מה לפחד'.
ויכולתי פשוט ללכת לדרכי כשאני משאירה מאחור תהיות, נקיפות מצפון, פחד, סימני שאלה.
נבוכה ומבולבלת ונכנסתי, וקלה יצאתי.
לגור בשכנות לגדול הדור, זה לישון בשקט ובשלווה בזמן מלחמה, כי ר' חיים הבטיח שבבני ברק לא יפלו פצצות. 'את המסכות תשמרו לפורים', אמר במלחמת המפרץ. ואם תאמרו: מי יכול להבטיח דבר מיסטי כזה? עובדה. בבני ברק לא נפלו טילים. והידיעה הזו שגדול הדור הבטיח גרמה לתושבי בני ברק לשקט נפשי אמיתי.
זה לפגוש את הרבנית בת שבע בחתונה של חברה טובה, מגיעה לשמח כלה.
להשתתף בחתונה באולמי וגשל הוותיקים בבני ברק, ואז לראות רכב שחור גדול מתקרב, המולה ודריכות, כיסא יוצא החוצה, ואז דמותו המאירה של ר' חיים מגיחה. גם אם לדקות בודדות.
לגור בשכנות לגדול הדור, זה לצעוד לתפילות בחגים ולפגוש מאות תלמידים וחסידים עומדים בתור לאחל חג שמח. זה להיות עדה לעשרות אירועים המוניים. כמעט תמיד דריכות ליד בית הרב, כמעט תמיד קורה משהו.
בתקופת הקורונה ביקשו מר' חיים רשות לסגור את עזרת הנשים, כדי שלגברים יהיה מקום לתפילה. ר' חיים לא הסכים בשום אופן.
ואת צועדת לבית הכנסת במסגרת ההגבלות החמורות ויודעת כי גדול הדור הכריע שהתפילה שלך חשובה לא פחות.
זה בעיקר להרגיש שיש קמע ששומר על העיר. נשמה גדולה שסוככת ומגינה. ר' חיים הלמדן, הפנומן הבקיא והחריף, הנמנה עם האסכולה הליטאית אולי לא היה מסכים עם המילה קמע, אבל כל מי שגר בבני ברק, הרגיש כי נוכחותו של הצדיק שומרת, סוככת ומגינה על העיר.
ביום שישי, כשהחלו השמועות על החייאה, רצתי למקום, מנסה להיאחז ברגעים אחרונים. בשבת שוב המקום המה אנשים, נשים וטף, הפעם, עשרות שהגיעו לומר תהילים ולהיפרד. במהלך כל הלילה של מוצאי השבת זרמו האלפים לבני ברק. חלקם סוחבים מזרנים, מזוודות ותיקים. תחושה של יום כיפור באוויר.
בשעה שלוש לפנות בוקר של יום ראשון עמדתי מול ביתו. מול החלון בו נהגתי להביט בדמותו המלאכית הקורנת. התריסים היו מוגפים. מספרים על בני ברק שלי, שכבר לא תהיה אותה העיר. תחושה קשה של חסר ויתמות. פנה הודה. פנה זיווה. פנה הדרה.
הכותבת היא אשת תקשורת חרדית