בשבת הקרובה נחגוג כולנו את חג הפסח שבו נקרא את ההגדה. האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, מנהיג "שובה ישראל", סיפר בשיעורו מעשה מדהים שממחיש את כוח האדיר של קריאת ההגדה בכוונה.
וכך אמר הרב פינטו:
נשים מול עינינו, המעשה המובא בשם הרב הקדוש רבי חיים מאיר יחיאל "השרף" ממאגלניצא זצוק"ל - מעשה שהיה עם רבו "האוהב ישראל" מאפטא זצוק"ל, אשר בימיו היה יהודי תמים אשר היה חוכר בית מזיגה מן הפריץ כדי להתפרנס ולהביא טרף לביתו. מחמת איזו סיבה לא היו לו מעות בכדי לשלם לפריץ במועד הנקוב לו - שחל בעיצומם של ימי הפסח. והנה הפריץ שלח להזהיר את היהודי כי אם לא ישלם את דמי החכירות במועדו במקומו וכהלכתו, רע ומר יהיה עונשו. ויהי כאשר קיבל היהודי את ההודעה הזאת, נפלו עליו אימה ופחד כי בהבל פיהם היו השליטים הללו חורצים את גזר דינו של האדם לחיים ולמוות וכ"ש כאשר היה הדבר נוגע למשפטו של יהודי, שאז לא היו מגזימים כלל ולא על כגון דא נאמר (תהילים קמד, ח) "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר".
בצר לו שם פעמיו לאפטא, אך מכיוון שלא הייתה פרוטה מצויה בכיסו הוכרח ללכת ברגל, ומלאו נעליו וכל בגדיו רפש וטיט מביצות הדרכים. בערב שבת הגדול הגיע את העיר אפטא ומיד מיהר אל חצר הקודש - הגבאי שראה את ההלך מלוכלך ומטונף לגמרי, לא נתן לו להיכנס הביתה והודיעו שלא יוכל להקביל את פני הרב קודם שבת קודש. בלית ברירה נשאר לשבת באפטא כדי להיכנס אל הקודש אחר השבת. ויהי בשבת אחרי הצהריים, עלה "האוהב ישראל" על הבמה ודרש דרשת שבת הגדול בקול חוצב להבות.
כפרי זה לא הבין אפילו דיבור אחד של הרבי, לאחר דרשתו החל הרבי לדרוש בהגדה של פסח - ובהגיעו "ונצעק" היה בדבקות גדולה והתחיל לעורר את העם ולומר "מה שהיה בארץ מצרים פעם אחת, זה יכול להיות בכל דור ועם כל אדם גם היום, כי בכל שנה בליל החג "הזמן גרמא" ומתעורר שוב אור זה. וכל איש הנמצא בצר ומצוקה ושצריך לישועה ורחמים, אם יצעק אל ה' בלילה ההוא הן מי שצריך פרנסה הן מי שיושב בבית האסורים או מי שיראה שלא יצא גזר דינו לבית האסורים והן מי שצריך פרנסה והן מי שצריך לשלם לאדונו ואין לו במה לשלם, "כולם כולם" יוושעו אם יצעקו לה' כי רק בצעקה תליא מלתא.
כששמע היהודי התמים את דברי הרבי, הבין בנפשו שבודאי הייתה כוונת הדברים אליו, לכן לא התמהמה כלל אלא במוצאי שבת קודש חזר לביתו והודיע לבני משפחתו שקבל הדרכה ברורה מהצדיק והוא כבר יורה לה בבא העת כדת מה לעשות. וכך בליל הסדר כאשר הגיעו לפסקה "ונצעק אל ה'" אמר לאשתו כאן תצעקי ונוושע והחלו לצעוק הוא והיא. וכך צעקו וצעקו ולא ידעו אימתי להפסיק, עד ששמעו דפיקות בדלת ואז פסקו מלצעוק בכדי לשמוע מי דופק. והנה בדלת עמד גוי ממכריהם ומיד פתחו לו את הדלת, והנה בידו שני שקים ובחרדה סיפר להם כי השתכר היום והכה את אשתו עד שמתה בידיו, ומפחד הוא כי יוודע הדבר לממשלה ויענישוהו בעונש מוות ולכן חייב הוא לברוח, ופה יש בשני השקים זהב ואבנים יקרות מאוד.
וכך אמר הגוי תקחו את שני השקים, שק אחד מתנה לכם שאתם עוזרים לי, ושק שני תשמרו לי עליו שנה, אם אני אחזור תחזירו לי אותו ואם לא גם הוא שלכם. ומיד בחול המועד רץ היהודי לביתו של הפריץ ושילם את חובו מהשק שהשאיר אותו גוי בביתו . וכך לאחר החג נסע היהודי לאפטא להודות לצדיק על הישועה אמר לו הרב מאפטא אין אתה צריך להודות לי, אלא משכת עליך את הישועה מן ההגדה מהדברים "ונצעק אל ה' וישמע קולנו".
והנה במעשה זה יש כח לעורר הזמן ולמשוך ישועה על האדם, ואף אנו בזמן ההגדה נקבל עת עצמנו לכוון בכל כח ב"ונצעק" אל ה' לבקש מהקב"ה כל אחד ואחד את צרת ליבו שיושיע אותנו הקב"ה ויגאלנו מכל צרותינו, ואין אחד מעם ישראל אשר אין לו צרה ויכון בליבו ואין אחד שלא צריך ישועה ורחמים מהקב"ה.
ולכן נקבל על עצמנו מפה ולהבא כאשר מגיעים ונצעק וכו' לכוון ולבקש את כל בקשתנו מהקב"ה.