האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, מנהיג "שובה ישראל", התייחס בשיעורו ליום שביעי של פסח הקרב והסביר יסוד גדול שתמציתו; החשבונות וההרהורים שהאדם חושב ומהרהר על הקב"ה - מאבדים לאדם את כל הברכה והשפע.
וכך אמר הרב פינטו בשיעורו:
הימים האלה הם קדושים ונשגבים, ואפשר על ידי משל ונמשל לבאר מה הכוח של הימים האלה. האדם פעם בכמה זמן יוצא לקניות בשוק, יש כל מיני סוגים של שווקים, שוק של בשר, של ירקות, של תבלינים וכו' והאדם לפני שיוצא מביתו מכין רשימה ואז הולך וקונה את כל מה שחסר לו בבית. כך גם אנחנו, הקב"ה נתן לנו את השבת והחגים, לכל חג יש כוח אחר.
לחג שבועות יש כוח של תורה, בחג שבועות אנחנו בשוק של התורה שבו אנו יונקים ואוספים תורה, יש לנו את חג הפסח שבו האדם הולך ואוסף כוח של גאולה, בשביעי של פסח האדם אוסף כוח של אמונה.
כל החגים הם כמו שווקים והאדם בערב חג עושה רשימה וכך נכנס לחג כשאוסף וקונה את כל מה שצריך למשך השנה כולה מהחגים שהקב"ה נתן לנו. השבתות הן זמן מיוחד שבו יש את כל מה שהאדם צריך למשך השבוע והאדם אוסף בשבת את כל מה צריך. לכן הימים האלה הם ימים גבוהים ומיוחדים שהאדם צריך לאסוף לקנות ולקחת למשך השנה כולה. אם האדם לא עשה רשימה או שכח לקנות משהו והוא עדיין בשוק ורואה את הדבר אז הוא קונה, גם אם לא היינו מוכנים בחג למשהו מסויים אז בתוך החג, בתוך השוק אנחנו יכולים לשאוב ולקחת כוחות גדולים גם אם לא הכנו את עצמנו מספיק לקחת את הדברים האלו.
עברנו את ליל הסדר, זמן של גאולה וישועה שבו צברנו כוחות עצומים. אדם שחסרים לו עוד דברים ולא הספיק לקחת ולשאוב אותם, יש לו את הימים הקדושים של חול המועד שליל הסדר נמצא בתוכם והאדם יכול לקנות ולמלא את כל המחסנים בנפש שלו. בחג שביעי של פסח יש כוח גדול שהאדם יחזק את עצמו באמונה בקב"ה ואמונת חכמים, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) זה השוק של אמונה.
ועכשיו ערב שביעי של פסח צריך להכין את רשימת הקניות שלנו באמונה בקב"ה ואמונת חכמים, כדי שניכנס לחג מוכנים למלא את כל המטענים של הנפש בכוח הזה, ומה שחסר לנו ולא לקחנו בליל הסדר, יש את הימים האלה להשלים.
כתוב בתורה הקדושה, מתי שבני ישראל עמדו על ים סוף והיו באחד המצבים הקשים ביותר אחרי שיצאו ממצרים, אחרי כל מה שעברו במשך מאתיים ועשר שנים בני ישראל עמדו על ים סוף, מצד אחד המצרים רודפים אחריהם מצד שני המדבר מלא בנחשים וחיות רעות, מלפניהם ים סוף ואין להם מה לעשות ולאן לברוח. ואז הקב"ה אומר למשה רבנו "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו) למה אתה צועק אלי, תדבר אל בני ישראל ויסעו, בני ישראל נכנסים לתוך הים עד שהמים מגיעים להם לגרון וכמעט טובעים, ברגע זה הקב"ה עושה נס והים נקרע לשניים ובני ישראל עברו בתוך הים ביבשה וכל הניסים הגדולים שקרו לבני ישראל בקריעת ים סוף.
צריך להקשות קושיה, הרי כל הסיפור של קריעת ים סוף זה לא דבר פשוט, טמונים פה סודות גדולים וכבר אמרו רבותינו (סוטה ב.) שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קיח.) אם אדם רוצה זיווג או פרנסה וקשים לו הדברים האלה, שיראה מה היה בים סוף ואז אם יתנהג ככה גם, יקבל מה שצריך. הדברים העיקריים בחיים של האדם הזיווג והפרנסה, הם כמו קריעת ים סוף. המפתח שפתח את ים סוף הוא המפתח שפותח את הדלת בזיווג ואת הדלת של הפרנסה לאדם.
הקב"ה עמד ובחן את בני ישראל מבחן פשוט באמונה בקב"ה אם ילכו ויכנסו בתמימות למים ויסכנו את החיים כמו שמשה רבנו אומר להם, ימסרו את הנפש אחרי הרב אחרי הקב"ה ואחרי משה בלי שאלות ובלי כלום, אז הים יקרע לשניהם. אם כך אותו מפתח שפתח את ים סוף הוא זה שפותח את הפרנסה והזיווג.
נשאל מה הקב"ה היה צריך לבחון את בני ישראל באמונה שיכנסו בתוך הים, הרי בני ישראל היו כבר מאמינים בני מאמינים כשכבר כמה ימים לפני כן הקב"ה ציווה אותם לקחת את אלוקי מצרים העבודה זרה שלהם ולקשור אותה לכרעי המיטה בשבת הגדול ולא פחדו מהמצרים, אפילו שזה היה דבר מסוכן שהמצרים יכלו להרוג אותם על זה, עשו את הכל במסירות נפש אם כך מה היה צריך לבחון אותם שוב באמונה?
וכך גם רואים בארץ מצרים, בני ישראל הגיעו למ"ט שערי טומאה, המקום הנמוך ביותר, ואף על פי כן לא שינו את שמם ונשארו עם השמות היהודיים, לא שינו לשונם ודיברו בלשון הקודש. לא שינו מלבושם ונשארו ללבוש כמו יהודים. שמרו על הדברים הקדושים במסירות נפש גדולה. גם בצניעות, יהודיה אחת בכל המאתיים ועשר שנים קלקלה וגם זה לא היה באשמתה ופרסמה הכתוב, כל נשות בני ישראל היו צנועות, קדושות וטהורות. בני ישראל עמדו במבחנים מאתיים ועשר שנים ולא שאלו שאלות, לא התלוננו על הקב"ה וקיבלו את הכל באהבה גדולה למרות ששחטו ילדים קטנים ופרעה התקלח בדם של מאה וחמישים ילדים פעמיים ביום. אם כך נבוא ונשאל מה הקב"ה צריך לבוא ולבחון שוב את בני ישראל מבחן האם יסכנו את עצמם ויכנסו לתוך הים ואולי יטבעו, האם יאמינו בהשם וילכו אחרי משה?
אלא התורה הקדושה אומרת לנו שיש לנו מצוה גדולה בתורה "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג, יז) הקב"ה מצווה אותנו ששלוש פעמים בשנה כל יהודי צריך לעזוב את כל מה שיש לו, את העסקים, את הבית, את המשפחה בחגים וללכת לעלות לירושלים לבית המקדש ושם היו מקריבים קורבנות, היו מתפללים ושמחים. כך הקב"ה מצווה בפעם הראשונה בפרשת משפטים ללא שום הבטחה מהקב"ה, אח"כ בפרשת כי תשא הקב"ה שוב מצווה את הציווי הזה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, ושם הקב"ה מוסיף הבטחה "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד, כד) שאף אומה ואף אחד לא יחמוד את הבית שלנו כשנעזוב את הבתים, את העסקים והכל. אדם שגר רחוק ויעלה לירושלים, אולי יבוא גוי ויפרוץ לו לבית, אז הקב"ה מבטיח פה שלא יקחו לו כלום ולא יגנבו לו את הנחלה שלו. נשאל למה בפרשת משפטים ששם יש את הציווי הראשון על העליה לרגל, הקב"ה לא ציוה את הציווי עם ההבטחה על ההגנה והשמירה מהגוים שאף אחד לא יקח מהנחלה שלנו כמו בפרשת כי תשא?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול שצריך לשים אותו כל החיים מול עינינו, צריך לדעת שמהקב"ה יצא רק הטוב, הקב"ה נותן לכל אדם חבילה טובה בחיים של פרנסה, של בריאות, הצלחה, עושר ושפע, של כל הדברים הטובים. אבל מתי שהאדם עושה מעשים לא טובים ולא הולך בדרך האמיתית שהקב"ה מצפה ממנו שכך יתנהג, האדם מוריד קללה לעצמו ופתאום מתחילים קשיים בפרנסה, בבריאות, בשלום בית, מתחילים לאדם קשיים בכל מהלך החיים שלו.
הקב"ה ציווה שנעלה שלוש פעמים בשנה לרגל ללא צורך בשמירה כי בטבע העולם מי שמקיים את ציווי הקב"ה, אז אין מציאות שינזק ושתקרה לו בעיה ואף אחד לא יפגע לו בנחלה או יקח אותה. אבל אחרי פרשת משפטים שהקב"ה ציווה את זה, חטאו בני ישראל בעגל והמעמד והכוח של עם ישראל ירד והתחיל כבר בעולם תיקון לכל אדם שהוא צריך לתקן ולעבור, אז יכולים לבוא לאדם בעיות וצרות שאדם לא יודע מה יבוא לפתחו, לכן בפעם השניה בפרשת כי תשא אחרי חטא העגל, הקב"ה מבטיח שאף אחד לא יקח את הבתים והשדות.
ועל פי היסוד הזה אפשר להגיד יסוד עצום ביותר, התורה הקדושה אומרת "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית" (ויקרא כה, כ-כא) הקב"ה ציוה את בני ישראל בשנת השמיטה לא לזרוע בשדות ולא לקצור, לא לעשות כלום, שנת שבתון. ואם יאמר האדם מה יהיה לו לאכול אם לא יעשה כלום באדמה, אז התורה מבטיחה ואומרת שהקב"ה מצווה שתהיה ברכה בשנה השישית. צריך להקשות הרי אף פעם בתורה אין לשון של וְכִי תֹאמְרוּ התורה מצווה ציווי שלא לעשות כך או לעשות כך ולא מוצאים את השימוש בלשון הזה שיבואו וישאלו על ציווי הקב"ה. אם כך למה דוקא פה במצוות שמיטה מובא וְכִי תֹאמְרוּ?
אלא אפשר לומר עפ"י רבותינו הקדושים, הקב"ה סידר את העולם שמי ששומר מצוה תהיה לו ישועה ומי ששומר שמיטה תהיה לו פרנסה ותהיה לו ישועה גדולה. אבל אם יהיו לאדם הרהורים ומחשבות מה יהיה לו עם הפרנסה אם ישמור שנת שמיטה, הוא מוריד את הברכה ויכול לגרום לו שלא תהיה לו ברכה. לכן הקב"ה כביכול נותן לנו היתר שגם אם נבוא ונשאל "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת" הקב"ה אומר "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" פה כביכול הקב"ה נותן לנו היתר שגם אם נהרהר מה נאכל בשנה השביעית, תהיה לנו ברכה בשנה השביעית. מתי שאדם מהרהר על הקב"ה, הוא סוגר לעצמו את הפרנסה. וזה יסוד מפחיד שבכל התורה אנחנו לא מוצאים שהקב"ה אומר "וְכִי תֹאמְרוּ" כי אם האדם שואל, הוא חותך לעצמו את הפרנסה.
וכך גם רואים כשהקב"ה אמר לאברהם אבינו שתהיה לו את ארץ ישראל והוא יהיה לגוי גדול ויצא ממנו עם גדול. אבל אברהם אבינו שאל את הקב"ה "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח) היה לאברהם אבינו הרהור קטן ועל זה העניש הקב"ה את אברהם "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" על שאלה קטנה של אברהם אבינו, קיבלו בני ישראל ארבע מאות שנה להיות בגלות.
אסור לאדם להרהר על הקב"ה בשום פנים ואופן, מי שמהרהר על הקב"ה מאבד את הכל. יש הרבה אנשים שנותנים צדקות, מיליונים, אנשים שעושים מצוות ומעשים עצומים מאוד, אבל אחרי שעושים את המעשים העצומים בראש בינם לבין עצמם הם מהרהרים וחושבים אולי זה טוב ואולי לא טוב, אולי אני עושה טעות. הוא מתחיל לעשות חשבונות ובזה הוא משמיד את כל הדברים הטובים שעשה.
בשנת השמיטה הקב"ה יודע שזה דבר קשה, שנה שלימה לא לעבוד ולא לעשות כלום בשדה, והיא יכולה להיהרס. גם אם האדם ישמור את השמיטה אבל יהרהר אחרי כן שאולי עשה לא טוב, מה יהיה עם הפרנסה ואיך יהיה שזה דבר מובן אחרי שנה שלא עבד, ההרהור הזה יכול להרוג לו את כל הברכה והפרנסה. לכן פה הקב"ה נותן היתר ומצווה את הברכה אפילו אם יהרהרו, דבר שאמור לסגור להם את הברכה ולקלקל את הפרנסה.
רואים פה יסוד עצום, הקב"ה נותן לכל יהודי את כל הטוב בעולם שפע, ברכה, בריאות, אבל ההרהורים והמחשבות של חוסר אמונה הורג ומקלקל את הכל. לכל אדם כתובה ברכה ופרנסה גדולה, רק שהמחשבות של האדם למה ואיך, מתי וכמה משמידות והורסות את העולם כולו. היצר הרע בדור הזה מכניס ספקות ורע בכל דבר, כך מאבדים את הכל.
לכן מתי שבני ישראל יצאו ממצרים הם עמדו בניסיונות וקשרו את אלוקי מצרים בכרעי המיטה, אבל בכל אופן הקב"ה רצה להראות לעולם שוב את הכוח של מסירות נפש של עם ישראל שהולכים במים ומוכנים לטבוע ולמות, שהאמונה שלהם חזקה ביותר ואז הים נקרע לשניים. כך האדם צריך לדעת בפרנסה ובשידוך, שהמפתח שלהם זה כמו בקריעת ים סוף לעמוד ולמסור נפש להיות בתמימות עם השם, לקפוץ למים אפילו שחושבים שעומדים לטבוע, אבל להאמין בהשם אמונה שלימה חזקה ביותר.
וכך אנו רואים שיש לנו דעת תורה ואמונת חכמים, בדעת תורה האדם צריך לראות תשובות במקום, אמונת חכמים זה שהאדם זורע דבר ולא יודע מתי יהיו הפירות, זה "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" בני ישראל נכנסו למים זה לא היה מתוך דעת תורה אלא מתוך אמונת חכמים עם אמונת חכמים אדם יכול להגיע לדברים עצומים, הרהורים על הקב"ה או על אמונת חכמים ודברים קדושים, זה סוגר וחותם את הפרנסה וכל הדברים.
בשנת שמיטה פשוט שתהיה ברכה ומי ששומר את שנת שמיטה הקב"ה יתן לו ברכה גדולה, אבל באופן שכלי זה יכול לגרום לאדם שאלות שיסגרו לו את הברכה, לכן הקב"ה אומר "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" שגם אם תשאלו שאלות תהיה ברכה, כי הקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שלא יכול לעבוד בו. והניסיון הזה שלא לעשות כלום ובמשך שנה לשבת בבית ולא לעבוד, יכול לגרום לאדם לשאול שאלות ולכן הקב"ה אומר גם אם תשאל זה לא יפגע בך, אבל בשום עניין בחיים אסור לשאול שאלות על הקב"ה. השאלות זה דבר מסוכן, כך רואים שהנחש הפיל את חווה בשאלות ציניות עם קלקול גדול האם אלוקים לא מרשה לכם כך וכך, ובגללן אדם מאבד את האמונה והברכה שצריכה להיות לו מהקב"ה.
לכן האדם יתנהג תמיד עם הקב"ה בתמימות מוחלטת והמפתח של זיווג ופרנסה זה המפתח של קריעת ים סוף, של אמונת חכמים. אפילו שהייתה לבני ישראל אמונה בקב"ה ואמונת חכמים חזקה במאתיים ועשר שנים, אמונה שאין לה שני והוכיחו את עצמם. בכל אופן כשרוצים קריעת ים סוף, פרנסה וזיווג צריך להיכנס למים ולטבוע בלי לשאול שאלות. אף אחד לא בא למשה רבנו לשאול איך ניכנס, אולי נטבע זה עמוק, המצרים יעקפו אותנו ויהיה כך או כך בלי שאלות נכנסו, זה הלימוד וזה הכוח ובזה נגאלים ונושעים. ובערב שביעי של פסח זה החג של אמונה בהשם ובמשה עבדו, לעבוד על עצמנו עבודה חזקה ביותר להוריד את השאלות שבאות מצד היצר הרע.
נבנה בתוכנו קבוצה של אנשים יראי שמיים שעובדים את הקב"ה בתמימות וביושר ביסודות מאבותינו הקדושים וכל קדושי עם ישראל מדורי דורות, נהיה קבוצה של עובדי השם שנקפיד בזה מאוד, ואז לאט לאט עוד אחד ועוד אחד והיסודות האלה ישפיעו שפע גדול לעולם, ויהיה תיקון לעולם ונזכה לבנות עולם של תורה, קדושה ויראת שמיים, וכך נבין ונדע מה הקב"ה דורש מאיתנו.