פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והפעם: האם מותר לקרוא תהילים מול אשתי ובנותי?
שאלה:
שלום לרב ותודה על המאמר הקודם העוסק בהפרדה בין נשים לגברים בחתונות, מסעדות וכדומה. בעקבות המאמר התעוררה אצלי שאלה, האם מותר לי להתפלל בביתי או אפילו לקרוא תהילים בעת שאשתי ובנותי נמצאות בחדר או אולי יש לי לילך לחדר נפרד?
תשובה:
שלום לכם ורב תודות על קריאת המאמר הקודם וב"ה שהדבר היה לתועלת.
הנה דין מחיצה נלמד מהגמ' בסוכה (נא, ב) שבמוצאי יום טוב של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול וכו'. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ. והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.
דבר זה למדה הגמ' מהפסוק "וספדה הארץ משפחות משפחות" (זכריה יב, ב), שאל"כ אסור היה לשנות דבר בבית המקדש בו כתוב "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דה"א כח).
ולכן כתבו הפוסקים שחיוב זה הינו מדאורייתא, וכן הוכיח האגר"מ (או"ח ח"א סי' לט), אלא שאף שסבר האג"מ שהחיוב בזה הוא חיוב דאורייתא ולכן חיובו חמור, אולם מאידך סבר להקל בבניית מחיצה של ח"י טפחים רק עד הכתפיים למרות שניתן לראות את ראשי הנשים העומדות בעזרה, וסלל שיטתו שחיוב מחיצה אינו ע"מ למנוע מן האנשים הסתכלות בנשים אלא רק למנוע קלות ראש.
על שיטתו זו יצאו רבים מן הפוסקים בתרעומת, ובראשם האדמו"ר מסאטמר (דברי יואל ח"א ס"י) שאמנם אמת שחיוב מחיצה הוא מדאורייתא אבל טעם בניית המחיצה היא גם כדי למנוע ראיית האנשים בנשים, ולכן צריך מחיצה גמורה שתכסה גם את ראש הנשים.
והנה יש שהבינו שחובה ליתן מחיצה גם אם אדם מתפלל בביתו כשאשתו שם או לכל הפחות להתפלל בחדר נפרד, ולמדו כן מדברי החתם סופר (חו"מ סי' קצ) וז"ל: "והנה אנו מוזהרים לשמוע קול זמר אשה, אפילו פנויה שאינה נידה וערוה בשעה שאנו קורים ק"ש ובשעת תפלה וכו', והטעם לזה כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפילו באשתו לא תעלה במעלות לפני ה' יתברך ולא תקובל לפניו, ומפני זה אנו מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת בפני עצמן שלא יבואו לידי הרהור בשעת תפלה ותהיה תפלה נדחית ר"ל וכו', ואפילו היכא דליכא משום איסור ערוה, כגון אשתו של עצמו מ"מ במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור, אפילו באשתו אמרו, שהרי כתיב משפחת דוד לבד ונשיהם לבד, ומ"ט לא יספדו כל איש עם אשתו יחדיו, אלא ע"כ דגם זה אסור דגורם הרהור וביטול הכוונה", ע"ש כל דבריו.
ומדכתב לאסור להתפלל וכן לומר דברי שבח והודאה אפילו בפני אשתו יש שלמדו שמחויב להתפלל בחדר בנפרד, אלא שהאמת תורה דרכה שודאי שני דינים שונים הם, וכדלהלן.
אמת הדבר שהרהור מעכב התפלה ואפילו באשתו, אולם זהו אם אמנם מהרהר בפועל, אלא שאין אנו חוששים שיהרהר באשתו אלא אם היא נראית לפניו בדרך שאינה צנועה, אבל במקום בו ישנן נשים זרות ודאי יש חיוב בעשיית מחיצה דהתם הוי כאש בנעורת. והחיוב בדין הפרשת אשתו בו דיבר החת"ס נאמר לגבי דין בית הכנסת וכן כל מקום הפתוח לכניסת הרבים ולא בביתו של אדם. ודבר זה שבביתו של אדם אין צורך במחיצה, מדויק מדברי קדשו שכתב שמפני זה מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת.
ומה שכתב להחמיר בהספד היינו כיון שכן הוא הדין בכל מקום הפתוח לרבים כעין בית הכנסת או מקום ההספד, אולם ביתו של אדם שאינו פתוח לכניסת רבים אין איסור להתפלל באותו חדר, ועוד שהוא מתעסק בתפילתו והיא מתעסקת בצרכי הבית ואין היא לפניו ליכא כהאי גוונא חיוב הפרדה.
ודברים אלו מפורשים בדברי הגר"מ פינשטיין זצ"ל דכתב (אגר"מ או"ח ח"ה סי' יב) לסייג דבריו שחיוב המחיצה נאמר רק במקום תפלה קבוע כגון בית כנסת או במקום הפתוח לרבים וכגון בבית אבל ל"ע, אבל מקום שאינו קבוע לתפילה ואינו פתוח לרבים, וכגון בבית חתן שאינו פתוח לרבים אלא רק לבני המשפחה אין צורך במחיצה. ומינה לביתו של אדם שאינו מקום קבוע לתפילה ואינו פתוח לרבים שאין בו חיוב מחיצה ויכולות בנות הבית להיות בחדר בו מתפלל ובלבד שלא תעבורנה לפניו וכהסברנו לעיל.
אלא שכל זה לדברי רבינו החתם סופר, אולם מסתימת דברי מרן הש"ע והפוסקים הבאים אחריו שנקטו שמותר להתפלל מול אשתו אם לבושה כראוי בבגדים המכסים את גופה, ואין גילוי טפח ממקומות המכוסים, גמרינן שקפידה זו הינה כנראה ממידת חסידות, ולכן אין לאסור מדינה. ובספר הלכה ברורה (סי' עה סק"ז) פסק: "איסור קריאת שמע כנגד טפח מגולה באשתו שדרכה לכסותו, הוא דוקא אם מסתכל בה בהתבוננות ולא בדרך ראיה בעלמא". ולמד זאת מדברי תלמידי רבינו יונה (ברכות פ"ג דף יז,א מדפי הספר) שטפח מגולה שאסור לקרוא ק"ש כנגדו היינו דוקא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. וכתב שהבית יוסף הביא דבריו בשתיקה ומשמע שהודה לו. וכן כתב החזו"א (סי' טז סק"ז) שנראה שבאשה אחרת כל שמסתכל אסור בק"ש, ואפילו באצבע קטנה, והילכך לא משכחת לה שיעור טפח אלא באשתו, ולפ"ז מוכח כדעת רבינו יונה דלא אסרו אלא במסתכל אבל לא בראיה, דאי אסרו אף בראיה א"כ גם באשת חבירו משכחת לה טפח לענין ק"ש בראיה ואינו מסתכל. וכל זה דלא כהבנת הב"ח שבמסתכל בכונה לראות אסור אפילו בפחות מטפח, ובדרך ראיה בעלמא יש להקל, ובטפח מגולה גם בטפח אסור.
ובמידה ואכן אשתו עברה לפניו בלבוש שאינו צנוע לא יקפיד עליה אלא יסיח דעתו או יעצום עיניו ובהא סגי, וכדכתב בנשמת אדם (כלל ד' אות א') ז"ל: "והנה מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה כפירש"י שם לכן אסרו חכמים, וה"ה פחות מטפח. ולפ"ז נ"ל דאף דקיי"ל בש"ע (ס"ס ע"ה) דאפילו עצימת עינים לא מהני היינו דוקא בערום ממש אבל במה שאינו אסור אלא משום שלא יבא להרהר כיון שמעצים עיניו מותר".