עמדת ההלכה: האם יובל דיין נהגה נכון כשלא לחצה את ידו של ביידן?

הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, נשאל על הסערה שעוררה הזמרת שסירבה ללחוץ את ידו של נשיא ארצות הברית והשיב בהרחבה: "יש לשאול את דעת תורתינו הקדושה ולא לעשות בזה כעין משאל עם". תשובתו המלאה והמפורטת בפנים

דוד ברגר, מוגש מטעם שובה ישראל
17/07/2022
יובל דיין מסרבת ללחוץ את ידו של הנשיא ביידן בתום ביצוע השיר בטקס בבית הנשיא 
14.07.22. לשכת העיתונות הממשלתית
יובל דיין מסרבת ללחוץ את ידו של הנשיא ביידן בתום ביצוע השיר בטקס בבית הנשיא 14.07.22(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והפעם: האם יובל דיין נהגה נכון כשלא לחצה את ידו של נשיא ארה"ב ביידן?

שאלה:

שלום לכבוד הרב ותודה על המדור המעניין. רציתי לשמוע את דעת כבודו בעקבות הסערה שעוררה הזמרת (יובל דיין) שסירבה ללחוץ את ידו של נשיא ארצות הברית. אודה לרב אם יוכל להתייחס לכמה נקודות.

האם מותר ללחוץ יד אדם כדי לא לגרום לו להתבייש ברבים שהרי גדול כבוד הבריות.
האם ניתן להקל כשמדובר באדם זקן שיש להניח שלחיצת היד לא תגרום לו שום הרהור רע.
האם ניתן להקל במקום צורך גדול, וכגון כאן שמדובר במנהיג העולם החופשי עם כל המשתמע מכך.

אם אפשר גם לבאר אם במקום בו הזמרת כבר עוברת על איסור של 'קול באשה ערוה' בזה שהיא שרה קבל עם ועדה, האם אין נחשב דו-פרצופי שפתאום היא מחמירה באיסור נגיעה.

ולאחרונה האם מעשה זה נחשב כקידוש השם או חילול השם.

תשובה:

שלום רב לשואל הנכבד.

נוכחתי לשמוע שבעקבות המעשה הנועז והאמיץ של הזמרת רבו הדעות בציבור, ישנם שראו זה באופן חיובי ביותר וישנם שדחו בשני ידיים את מעשיה, ואני הקטן אומר חן חן לכבודו ששואל ולא קובע, שכן בסוגיה תורנית כגון זו יש לשאול את דעת תורתינו הקדושה ולא לעשות בזה כעין משאל עם.

בפתח דברינו נראה מה מקור האיסור ללחיצת יד.

במדרש רבה (בא פרק טז) מובא: "אמר הקב"ה אישה שאינה שלך אסור לך ליגע בה כל עיקר, כי לא ינקה כל הנוגע בה. וכל הנוגע באישה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו, שנאמר ורבים חללים הפילה".

והנה הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא ה"א) כתב: "כל הבא על ערוה מן העריות או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה", וכדבריו פסק השלחן ערוך (אה"ע סימן כ'), ונחלקו הפוסקים אם דבריו אמורים רק במקום נגיעה של תאוה או שאסר בכל אופן (ראה ש"ך סי' קצה ס"ק כ ובבית שמואל כ סק"א). ודברים אלו נקראים אביזרייהו דגילוי עריות, דהיינו דברים המסתעפים מאיסור גילוי עריות, ומוזהרים אנו עליהם.

בכל אופן כיון שרוב הפוסקים סברו שהוא איסור תורה עד כדי כך שיש סוברים שהוא ביהרג ולא יעבור (חזון איש) אין מקום להקל בזה. וכדברי הגאון ר"מ פינשטיין (אגר"מ אה"ע ח"א ס"ס נו) וז"ל: "ובדבר שראית שיש מקילים אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סוברים דאין זה דרך חיבה ותאוה אבל למעשה קשה לסמוך על זה".

וכך כתב רבינו יהודה החסיד שחי בסוף המאה ה-12 ונחשב כאחד מגדולי הרבנים הקדמונים (ספר החסידים סי' תתר"ץ): "לא יתקע יהודי בכף אשה נכרית, ולא הנכרית בכף איש יהודי, ולא יהודית בכף הנכרי ולא נכרי בכף היהודית, אע"פ שהיד מעוטפת בבגד, סייג לגילוי עריות", עכ"ל. ובספר עוד יוסף חי לבן איש חי (פרשת שופטים אות כב) כתב שודאי דברי הספר חסידים מדבר על תקיעת יד לשלום הנהוגה, והוסיף שהסיבה שנקט לשון "יהודי בכף נכרית, ונכרי בכף יהודית", לומר לנו שאסור אפילו במקום שכך הוא המנהג והנימוס וכגון אצל האינם יהודים, ואם היהודי ימנע הוא יהיה ללעג, וכל שכן לחיצת יד בין איש לאשה יהודים שאסורה לחלוטין.

הנה למדנו מדבריו הקדושים של הבן איש חי שאין להתיר אף אם ירננו אחריו ויהיה זה לו ללעג.
ופשוט שאין להתיר זאת על מנת שלא לבייש את השני שכבר דנה הגמרא (ברכות יט, ב) בשאלת כבוד הבריות במקום שהדבר מתנגש באיסורים, ופסקה הגמרא שאף שלפעמים יש להתיר איסורים משום כבוד הבריות אולם זה רק באסורי דרבנן אבל בשום אופן לא ניתן להתיר איסורי תורה שכן "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם". וכאן מדובר באיסור תורה לרוב הפוסקים. ראה לשון רבינו יונה בשערי תשובה (פ"ג אות פ): "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו (ויקרא יח), כל קירוב בשר אסור כגון הנגיעה בידי אשת איש.

וכן פסק הרב מנשה קליין (משנה הלכות ח"ז סי' רכג) לאסור אפילו אם הדבר גורם בושה לשני, שאם לא כן יש להתיר כמה וכמה איסורים מהתורה, וכי נתיר לאדם המתארח אצל חבירו ואותו מארח מגיש לו מאכלות אסורים לאכול מאותם המאכלות? והסטייפלר (אביו של הרב חיים קנייבסקי) כתב בקריינא דאיגרתא (ח"א אות קסד) שאין שום היתר בזה ואין לחוש כלל וכלל לבזיון אותם הנוהגים בהפקרות. וכן כתב בילקוט יוסף (שובע שמחות עמוד קצט).

ולגבי שאלתכם אם יש יותר מקום להקל באדם זקן, נביא את דברי השלחן ערוך (אה"ע סימן כא) שאין חילוק בדברים כעין אלו בין אם יש לאדם הנאה או שאין לו שום הנאה ואין לבו נוקפו, וכתב שהוא דבר מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים.

אמנם בשאלתכם לגבי צורך גדול וכגון כאן שהוא נשיא המעצמה הגדולה בעולם ואם הוא יפגע לעיתים הדבר יכול לעלות ביוקר ממש, אם אכן הדבר הוא כך היה מקום להקל (ושלא כדעת החזו"א הנ"ל) וכמו שהביא כיוצא בזה הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ד סי' יט) להקל במקום שלולא כן יהרסו חיי המשפחה ח"ו.

וכן החוות יאיר (סימן קפב) התיר במקום הפסד ממון. וכתב שאין להקשות מזה שיש לאדם לאבד את כל ממונו על מנת שלא לעבור על איסור מהתורה (ברמ"א יו"ד סימן קנז), כיון שדברים אלו נאמרו רק במקום שעובר בודאות, אבל לא כן בנידון שלנו כיון שישנם דעות הסוברות שלא נאמר האיסור של 'לא תקרבו לגלות ערוה' רק בנגיעה של חיבה, וכיון שאנו עוסקים בנגיעה שאינה של חיבה וכגון לחיצת יד לצורך נימוס, במקום הפסד יש להקל.

אלא שכמדומני שבמקרה בו אנו דנים לא היה חשש כלל לשום סכנה או הפסד כל שהוא, ואם כן נכון נהגה המדוברת שסירבה ללחוץ את ידו של הנשיא, וביחוד שעשתה כן ברוב נועם וכבוד, וכל כבודה בת מלך פנימה.

ואף שהערתם שהזמרת עשתה שלא כהלכה ששרה במקום שאסור היה לה לשיר, דהיינו בפני גברים מטעם איסור 'קול באשה ערווה', אולם ברור שאם אדם עובר על איסור אחד אין הדבר מתיר לו לעבור על איסור אחר. ויש לקוות שבעקבות מעשה גדול זה שעשתה תתקן להבא גם את דבר השירה.

וכמה מעשים נכתבו בשם גדולי הדורות ללמדנו הלכה למעשה. הרב עובדיה הדאיה סיפר (שו"ת ישכיל עבדי ח"ד אהע"ז ס"ב) על מעשה שהיה עם הרב מפונוביץ' שאשה עשירה באה אליו לתרום תרומה לישיבה ובסיום הפגישה היא הושיטה לו את ידה לשלום, הרב לא התבלבל ובמקום להושיט את ידו ביקש ממנה לישב עוד כאילו ישיבתה נעימה עליו, וכשהדבר חזר שנית הבינה האשה ועזבה ללא לחיצת יד.

ובספר ילקוט יוסף (שובע שמחות עמוד קצט) סיפר הראשון לציון, הרב יצחק יוסף שליט"א שכאשר אבמו מרן הגאון רב עובדיה יוסף זצ"ל הוזמן לקבל את פרס ישראל, עלה לבמה לקבל את הפרס ולחץ את ידו של שר החינוך, ובין המכובדים היתה ראש הממשלה גברת גולדה מאיר, וכשעבר הרב על פניה הושיטה היא לו את ידה אולם הרב הרכין ראשו כאומר לה תודה ולא נתן לה את ידו למרות שהדבר היה קבל עם ועדה. ורבים מיושבי האולם מחאו לו כף, ונשיא המדינה דאז כעס על כך, וכאשר הרב הגיע ללחוץ לו יד, סירב הנשיא ללחוץ את ידו. וסיים הראשון לציון שהיה הדבר קידוש ה'.

ומסיום דבריו למדנו שהדבר נחשב כקידוש השם ולא כחילול השם ח"ו, ופשוט הוא, שהרי דין חילול וקידוש השם אינו נמדד לפי דעת אנשים ולא לפי דעת פוליטיקאים וכו', אלא הדבר נמדד אם האדם מקיים את דין התורה הרי זה קידוש השם, ואם עובר על דין תורה הרי זה נחשב כחילול השם וכמו שכתבתי בספרי הראשון שף ויתיב (שו"ת בהלכות קורונה סימן סב), ולכן אשריה שזכתה לקדש את שמו של מלך מלכי המלכים ברוב עם וללמד את כולנו לעמוד בנסיון יהיה קשה ככל שיהיה.

  • יהדות
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully