בשבת הקרובה נקרא בבית הכנסת את פרשת מטות שבה התורה מספרת לנו על בקשתם של שבט ראובן וגד שלא להכנס לארץ ישראל. האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו הרחיב בשיעורו על המסרים החשובים שנלמדים מפרשת השבוע.
וכך אמר הרב פינטו בשיעורו:
בפרשת השבוע התורה הקדושה אומרת "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד.. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" - באים שבט ראובן ושבט גד למשה רבנו ומבקשים לא להיכנס לארץ אלא להישאר בחוץ לארץ.
נשאלת השאלה: למה מבקשים השבטים שלא להיכנס לארץ, הרי מי לא ירצה להיכנס לארץ הקודש, ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ארץ שכל אבותינו ואבות אבותינו השתוקקו והתפללו להיכנס אליה. אם כך מדוע עמדו בתוקף ולא רצו להיכנס לארץ ישראל?
אולי אפשר לפרש ולומר, שלמה המלך אומר (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" התורה הקדושה אומרת שהאדם צריך לחנך את ילדו בצורה טובה ביותר, שגם אם האדם מתבגר וחולפות השנים מהחינוך שחינך את הילד, הדברים ישארו אצל המבוגר ממה שחונך בילדותו. איך שמחנכים את הילד בילדות, זה ישאר אצלו עד שיתבגר. צריך לדעת שהטבעים האלה והדרך שחונך בה אותו ילד לא ישארו רק אצלו, אלא זה גם ישאר חקוק אצל הסבות והילדים והנכדים, לדורי דורות זה נשאר אצל המשפחה.
וכך מובא במדרש (בר"ר עב, א) "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים" (בראשית ל, יד) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). המדרש אומר את הפסוק במשלי על ראובן שהלך בימי קציר חיטים ומצא דודאים. צריך להבין מה הקשר בין חנוך לנער על פי דרכו לבין מה שהתורה מספרת על ראובן שהלך בימי קציר חיטים ומצא דודאים? איך שניהם קשורים אחד לשני?
אלא ידוע שבארץ ישראל צריך להיזהר זהירות גדולה ביותר מתי שיש לאדם צאן ובקר שלא להיכשל ח"ו בגזל, שהבהמות לא ירעו בשדות זרים ולא יאכלו גזל. כך אומרת הגמרא (ב"ק עט:) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל. והגמרא שם מביאה מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מליבו, היו לו כאבים גדולים בליבו, הרופאים אמרו שהרפואה של אותו אדם היא לינוק חלב רותח, הביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המיטה שישתה חלב משחרית לשחרית. אחרי זמן נכנסו חבריו לבקרו וכשראו את העז שקשורה למיטתו, יצאו ואמרו לו שלא יכנסו לביתו של אותו חסיד כי יש שם ליסטים מזוין, רואים שבהמה שמסתובבת בשדות ואוכלת גזל זה כמו ליסטי וסכנה גדולה.
אצל ראובן אנו מוצאים מתי שהלך והביא את הדודאים, אומר המדרש (שם, ב) שהקפיד הקפדה גדולה לקחת את זה ממקום הפקר, שלא שייך לאף אחד. לראובן הייתה את המידה של חנוך לנער על פי דרכו בצורה גדולה ביותר, שלא יהיה לו אף נדנוד של גזל והכל יהיה נקי אצלו בצורה חזקה ביותר, משום כך ההשפעה של דבר זה לא רק השפיעה עליו כשהיה ילד צעיר והלך להביא דודאים, אלא השפיעה על בני בניו אחריו ששבטו פחדו להיכנס לארץ ישראל כדי שהצאן והבקר הגדול שלו ילכו לרעות בארץ ישראל בשדות זרים.
אם כך מהסבא הגדול ראובן שחונך בצורה קדושה וטובה בביתו של יעקב אבינו, שנזהר לקחת את הדודאים רק ממקום הפקר ולא לגעת בגזל, משם השתרשה בתוכו הזהירות מהגזל ונזהר מלהביא לארץ ישראל צאן ובקר שנקראים ליסטים, כי הרבה פעמים הם נכנסים לשדות זרים ואוכלים. לכן עמדו וביקשו שבט ראובן ממשה רבנו שלא להיכנס לארץ ישראל, כי בארץ ישראל הדין של הגזל קשה ביותר ובחוץ לארץ זה היה מקום הפקר שלא שייך לאף אחד, אחרי שנכבש מסיחון ועוג וכך לא להיכנס לאיסור של גזל.
ועוד אפשר לדקדק ולראות את הזהירות של בני ראובן ובני גד מגזל, מתי שביקשו ממשה רבנו להישאר לגור בחוץ לארץ אמרו "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" משה רבנו כעס ואמר להם למה הזכרתם את הצאן והבקר לפני המשפחות, קודם הייתם צריכים להזכיר את המשפחות ואחרי כן את הצאן והבקר.
ידוע מה ששואל רבי מנחם מנדל מרימינוב הרבה פעמים רואים צדיקים גדולים שהלכו בקדושה וטהרה בדרך השם שיצאו להם ילדים לא טובים, ילדים מקולקלים בעלי מידות רעות, למה זה כך?
אלא עונה רבי מנחם מנדל מרימינוב הסיבה לכך היא כי ההורים לא הקפידו מספיק בכסף שקיבלו מהתלמידים שלהם ומהחסידים שלהם ונגעו בכסף שלא הגיע להם. מתי שאדם נוגע בכסף שלא שלו ולא מגיע לו, הכסף הזה כוח הפועל בנפעל נכנס ומקלקל את הילדים של האדם. אם רואים אדם צדיק וחסיד שהילדים שלו יוצאים לתרבות רעה זה סימן שנגעו בכסף לא הגון, ברגע שהאדם מאכיל את בניו כסף שלא הגון הבנים שלו יוצאים לתרבות רעה.
לכן שבט ראובן וגד שנזהרו זהירות גדולה ביותר מאז שראובן היה ילד קטן ויצא להביא את הדודאים ממקום הפקר שלא יקח גזל ויגע בדבר שלא שלו, נשאר חקוק חזק אצל זרעו של ראובן ולכן ביקשו נחלה בחוץ לארץ. כך גם ביקשו על הצאן והבקר לפני המשפחות, כי ידעו שאם הצאן והבקר יגעו בגזל, בוודאי שהילדים לא ילכו בדרך השם. אדם שפרנסתו בצורה ישרה ונאמנה עם אמונה בהשם, אז ילדיו ילכו בדרך טובה.
אבל אדם שפרנסתו בגזל, בשקר ובמחלוקת, בדרכים לא טובות, גם אם הוא צדיק וחסיד, הוא גורם לפגם גדול בילדים שלו שלא יראה מהם נחת, שלא ילכו בדרך השם ובדרך טובה. ארור עושה מלאכת חברו רמיה, אדם שעושה את המלאכה של חבירו רמיה, הוא בגדר של ארור. לכן כל אחד יקפיד בכל כוחו שכל מעשיו יהיו לשם שמיים וההתנהגות שמתנהג יהיו ביושר והגינות וכך זה ישפיע על בניו ועל זרע זרעו עד עולם