לפני חודש ביקר הנשיא ג'ו ביידן בישראל. עם נחיתתו נשא נשיאה ה-46 של ארצות-הברית דברים חמים על הקשר, המחויבות והחזון של ארצו כלפי מדינת היהודים. את נאום קבלת הפנים הזה הוא חתם במילים "הק-ל יברך את כולכם". בדיוק כפי שהוא ונשיאים אחרים חתמו לאורך דורות את נאום ההשבעה שלהם, בשינויי ניסוח קלים. אחריו, הן בטקס קבלת הפנים וגם לאחר מכן, נאמו בכירים ישראלים שברכתו של אלוקים כנראה פחות קריטית בעיניהם. דווקא הנציגים היהודים, אלה שאמורים להכיר בשורשיהם הנטועים עמוק באדמת ישראל כתוצאה מהבטחה אלוקית, חוסכים במשאבים מילוליים הנושאים אזכורי אמונה. להזכיר את אלוקים? השם ירחם.
למעשה, אפילו סירוב ללחיצת יד עם הנשיא מצד אישה הנמנעת מכך מטעמים אמוניים, נתקל בהבנה מצד הנשיא שכיבד זאת ואף העביר לה לאחר מכן מסר כי הוא אסיר תודה על "שהיית נאמנה לאמונה שלך". אצלנו, בארץ הקודש, נאמנות לאמונה זה משהו שהנאורות הישראלית לא מסוגלת כנראה להכיל. כאן מכילים בכיף רק דברים שמתכחשים לאמונה. מבט על ההתרחשויות הללו מהצד מציף תחושה חזקה של החמצה - היינו יכולים להיתפס באמנותנו, ברגעים מפעימים של חוזקה ונאמנות גאה לערכי המסורת היהודית כל-כך הרבה פעמים, אבל ניצלנו כל הזדמנות כזו כדי לפספס אותה. כמה חבל.
המסר שהעביר הנשיא ביידן באמצעות השגריר מהווה מעין "מראה" למציאות הישראלית ויחסה לנושא האמונה והמסורת. הוא כמו אומר: "במקום להתבייש בדת שלכם ולנסות להיראות ככל העמים, עליכם להיות גאים במה שאתם והעולם יעריך את זה". מעבר לכך, המסר נותן תחושת שייכות עמוקה לכל זרם באשר הוא. להיות מאמין אין פירושו להיות זר. להיות לא מאמין אין פירושו להתבייש באלה שכן מאמינים. זהו שיעור חשוב שניתן ללמוד בפיסת הארץ הקטנה שלנו מהנשיא המכהן.
ובמעבר חד לאירועים העכשוויים - מערכת הבחירות הקרובה, כמעט כמו כל מערכת בחירות בישראל, תיסוב גם סביב גבולות הטריטוריה בין דת למדינה. נדמה שככל שחולפות השנים, הגבולות מתרחקים ונסוגים זה מזה, דבר שיוצר ציפייה לתחום את שני מרכיבי הזהות הללו בטריטוריות חדשות. כל צד בחיכוך מבקש לאחוז בשטח שלו ואף להרחיב אותו. בסיטואציה הזאת מדינת ישראל זקוקה להנהגה שתפעל ברוחם של נשיאי ארה"ב - שתדע לתת כבוד לשורשים שעיצבו את האומה, לייחס אירועים לידו של אלוקים, וכמובן תהיה אסירת תודה לאלה שנאמנים לערכים ולאמונות שלהם. גם אם הם שונים.
לישראל נחוץ דווקא בימים אלה מנהיג, או מישהו משמעותי מההנהגה, שמחובר לזהות היהודית ומספיק אמיץ כדי להיות גאה במסורת שלה. ניסיון ליישב את הסכסוך הכרוני של דת מול מדינה, אידיאלי שיעבור דרך מישהו שאינו מנותק מההווי ה"ישראלי" ומההווי ה"יהודי" כאחד. אדם שמקובל על כל הצדדים ורוחש להם כבוד. אולי ישנם כאלה שטרם הצטרפו להנהגה הפוליטית, אבל גם מקרב אלה שכבר משחקים על המגרש הזה אין ספק שיש מנהיגים שקורצו מהחומר שמסוגל לאחות את הקרעים ולהשיב לאמונה את כבודה. אם כמובן רק ירצו בכך.
בני גנץ, למשל, יכול לשמש דוגמה לאדם כזה. החרדים אולי כועסים עליו על כך שאפשר לחבריו בממשלה האחרונה לקדם פגיעה בחרדים ובמסורת, ללא התערבות מצדו. אבל במישור המאקרו גנץ הוא דמות שיכולה לעשות טוב לפוליטיקה הישראלית. מחד, הוא מחובר להוויה הישראלית והקדיש חלקים משמעותיים מחייו להגנת המדינה. מאידך, הוא אינו מתבייש להניח תפילין בפומבי ולהזמין חבר לקרוא עמו את מגילת 'איכה' בעיצומו של מבצע צבאי ברצועת עזה. הוא לא מתבייש באמונה שלו ועדיין יודע להיות "ישראלי". מה רע בכך שמנהיגים נוספים יאמצו את הקונספט הזה?
כאדם חרדי, הדברים שפרסם שר התרבות חילי טרופר אחרי תשעה באב היו מרגשים. כן, יש שר ביטחון במדינה היהודית שלא שותה בפרהסיה בעיצומו של הצום, למרות שעסק באותה עת במערכה שדרשה ממנו מנות גדושות של מאמץ, ערנות וריכוז. בשנת 2022 עדיין יש שר ביטחון שבין תקיפה לתקיפה מוצא את הרגע הנכון לקרוא את מגילת 'איכה' מתוך דפים מודפסים בטענה ש"הלילה יש מלחמה, אבל הלילה גם צום תשעה באב", כפי שציטט טרופר. נוכחות של הנהגה היודעת להיות מחוברת הן לדת והן למדינה היא מצרך חיוני במגרש הפוליטי של ימינו, וגנץ כמובן הוא רק דוגמה.
לנבחרת השחקנים של הפוליטיקה הישראלית דרושים אנשים שיוכלו להוות מעין צלע שלישית המסוגלת לייצר 'פרוזדור' המחבר בין הטריטוריות המתרחקות אידאולוגית. הם יוכלו לעשות זאת אם יידעו להיות גאים בעברם ובאמונתם, ולהעריך אנשים הפועלים בהתאם למסורת בלי להתנצל על כך. מיותר לחכות לביקור הבא של ביידן כדי לקבל שיעור בנאמנות לאמונה.
הכותב הוא איש תקשורת חרדי, כתב עיתון 'משפחה'