וואלה! יהדות בשיתוף בית ההוראה שעל ידי מכון הלכה חב"ד במדור שבועי מרתק: והשבוע - שביתה בשדה התעופה גרמה לנזק, מי ישלם?
רקע:
קבוצה של שוחטים ובודקים סיימה זה עתה את עבודתם לאחר שלושה שבועות בה שהו במשחטה בחו"ל והתכוונה לשוב ארצה. היה זה יבואן גדול של בשר כשר המיובא ממשחטה בחו"ל, שהיה משלם לצוות השוחטים הנ"ל טיסות, לינה ושכר יומי (כך וכך ליום) עבור כל יום בו הם עובדים, מיציאתם מהארץ ועד חזרתם.
עם הגיעם לשדה התעופה בחו"ל על מנת לעלות על הטיסה לארץ, גילו צוות השוחטים לתדהמתם כי בשדה התעופה נערכה שביתה שנמשכה במשך יומיים ובשל כך נתעכבו שם במשך יומיים נוספים בחו"ל עד אשר חזרו ארצה.
בעקבות זאת תבעו אנשי הצוות את היבואן שישלם להם תוספת שכר על עיכוב זה, מאחר והוא שוכרם לפי תשלום יומי עד להגיעם לארץ והרי לא הגיעו לארץ אלא לאחר עיכוב של יומיים.
מנגד עומד היבואן וטוען: נכון שהנני שוכר אתכם ומשלם לכם לפי מספר ימים, כך וכך ליום, אך מאחר ובסיום העבודה אינני מעכב אתכם כלל והעיכוב שנגרם ע"י השביתה בשדה התעופה אינו נוצר על ידי היבואן - הרי הוא נחשב אונס גמור וע"כ טוען הוא שאינו חייב לשלם להם על ימי אלו שאינם תחת אחריותו (שנגמרה מיד עם סיום עבודתם במשחטה).
נוסף לכך, בעקבות המאורע החליטו צוות השוחטים לגבש הסכם חדש עם היבואן שיחייב אותו גם על שביתות פתאומיות וכל אונס כזה או אחר שיקרה להם מרגע יציאתם מן הארץ ועד לחזירתם, אלא שכאן נעמד היבואן וטוען שאינו מוכן להתחייב להם על דברים שלא תחת אחריותו.
נשאלת השאלה:
מי ישלם את זמן השביתה? היבואן או השוחטים עצמם? והאם ע"פ ההלכה ניתן לגבש הסכם הכולל חיוב היבואן בשעת אונס?
תשובה בקצרה: כל מקום שאין תנאי מפורש בו היבואן חייב לפצותם על עיכוב של אונס מכל סוג שהוא - אין היבואן מחויב לשלם תוספת כסף על ימי השביתה. מנגד, יכולים הם מראש להתנות עם המעביד - היבואן - שישלם להם בכל מקרה של אונס גם אם אינו שכיח והכל לפי התנאי.
התשובה בהרחבה:
מובא בהלכה שכאשר אדם מציב תנאי מסוים, תמיד עלינו לאמוד מה הייתה כוונתו של מי שהתנה את התנאי, על מה הוא היה מוכן להתחייב ועל מה לא (אפילו במקרה שאדם התנה עם חברו שישלם לו גם במקרה שהיה 'אונס' ולבסוף קרה 'אונס', תמיד אפשר לטעון ולומר שלא היה בדעתו להתחייב בתשלום במקרה של 'אונס' כזה אלא כוונתו הייתה לסוג של 'אונס' אחר) ועל כן הדין הוא שתמיד כשיש מקרה של 'אונס' שלא היה ידוע מראש לשני הצדדים, או כשהיה ידוע מראש לשני הצדדים - הפועל מפסיד את חלקו ואינו יכול לתבוע את בעה"ב (במקרה שלנו - היבואן) שישלם לו על אונס, כל עוד בעה"ב לא פשע ועיכב בעצמו את העובדים.
אמנם כאן יש לדון האם גם כאשר בעה"ב משלם לפי ימים אינו חייב לשלם להם, שהרי סוף כל סוף הוא (היבואן) שכרם לפי ימים וא"כ כל שנתעכבו בגללו אע"פ שאין זה באחריותו - חייב הוא לשלם?
אלא שבמקרה שלנו יש חילוק משאר שכירות ימים:
אין זה דומה למקרה בו אדם שכר פועל לעשות לו מלאכה בכך וכך ליום ובא אונס עליו, שאומר לו הפועל 'הרי אני עומד לפניך, עשה עימי מלאכה אם תרצה והעיקר - תשלם לי את היום שבאתי אליך לעבוד', היות ובמקרה זה אין שום מניעה מצד הפועל לעשות את עבודתו וזה שבחר בעה"ב שלא להשתמש בו בגלל אונס כזה או אחר, לא יכול לגרום לו לבטל את התשלום לפועל שבא לעשות את מלאכתו.
אך במקרה שלנו בו הפועלים (צוות השחיטה) כבר סיים את עבודתם ועיכוב חיצוני בלבד מפריע להגעתם ארצה, (שאמנם בדרך כלל לוקחת מסגרת זמן של יום נוסף אותה היבואן משלם, אך) אין לבעה"ב (היבואן) שום חיוב על אונס שקורה לאחר מסגרת הזמן בה עבד, שהרי לא שכר אותם אלא שישחטו, ומרגע שסיימו את מלאכתם אין הם תחת אחריותו, וע"כ כל עוד והוא (היבואן) לא גרם באופן ישיר לעיכובם - אינו חייב לשלם להם ימים נוספים שנתעכבו שלא בגללו.
מקורות: ב"מ (עו:), רא"ש שם (ס"ג), שו"ע של"ד ס"א וס"ד, ובש"י ס"ג (ע"פ הרא"ש בתשובה כלל צ"ב), ובנתיבות המשפט שם סק"ח, וראה בספר שמרו משפט עמ' רפג.
אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו.
נכתב ע"י הרב יצחק איתן מזרחי, מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il