הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון בטור מיוחד ליום הכיפורים.
שלום לקוראים היקרים. תארו לעצמכם שלפני יום כיפור הנכם מקבלים מסרון הודעה בזה הלשון: ''שנה טובה לידידי היקר. מכיוון שאנו עתה ימים מספר לפני יום הכיפורים וחז"ל הורונו שעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפיסנו (שלחן ערוך סי' תרו), לכן עכשיו הוא הזמן הראוי לבוא ולבקש ממני סליחה. אולם דע שאני מצפה ממך לרצות אותי בצורה הנכונה; ספר לי מה עשית ולמה זה לא היה בסדר. הקפד גם לומר זאת בצורה משכנעת ושלא תחזור על כך שנית, לולא כן לא אוכל לסלוח לך. שלך משה".
כשזה נוגע לאחרים כולנו בקיאים איך הם צריכים לרצות אותנו, אנו אפילו נוקטים בזה את הגישה היותר מחמירה, אך כאשר אנו עוסקים בעצמנו - אנחנו פתאום נעשים חסרי מושג.
הזמן שבין ראש השנה ליום הכיפורים מכונה "עשרת ימי תשובה", וכשמו כן הוא- זמן הנועד לעורר אותנו לחזור בתשובה מדרכינו. חזרה בתשובה פירושה לשנות דרכינו ולחזור אל דרך הישר והטוב.
מצוות התשובה משלבת בה שלשה חלקים שונים: תחושת החרטה על עשיית החטא, וידוי, וקבלה לעתיד שלא לחזור לחטוא, אולם חלק מתהליך זה הוא גם לפייס את אלה שפגענו בהם.
דבר מעניין הוא שמרבית האנשים רצים לבקש את סליחתו של הבורא, אולם אין הם ממהרים באותה התלהבות לבקש סליחה ממי שפגעו בהם. יתרה מכך, לעתים אנו מגלים שקורא בדיוק ההפך; אנשים מבקשים סליחה מכל מכריהם - אלו שבקושי דברו איתם במשך השנה - ולעומת זאת, מאותם האנשים שהם באמת צריכים לבקש סליחה הם בוחרים בנוחות להתעלם.
נראה כי קל יותר לבקש מחילה מהקדוש ברוך הוא כי אותו אין אנו רואים בפועל, ולעומת זאת קשה לנו לגשת אל אלו שפגענו בהם כי אותם אנו רואים ומכירים. למה באמת זה כך?
התשובה לכך מרתקת למדי. הפסיכולוגיה מאחורי האדם שרץ לבקש סליחה מכל אלה שיודע שכנראה לא עשה להם כלום היא בכך שמעשה זה בעצם מחפה על חטאו. בתת מודע שלו בקשת מחילה מאחרים יוצרת לו הרגשת פיוס עם מצפונו בזה שמרגיש שהוא כבר ביקש סליחה מהרבה אנשים ועשה מעל המצופה ממנו ולכן אין הוא מרגיש יותר את המועקה של הרגשת האשמה שלא ניגש לרצות את האדם שהוא פגע בו. ואולם, האמת היא שכל מאמציו היו לריק, שכן בקשת המחילה שלו הגיע אל הכתובת הלא נכונה.
לעומתם ישנם אחרים שיתגברו על הרגשת הבושה ואי הנוחות ויגשו לבקש סליחה מאותם שאכן פגעו בהם, אולם עושים זאת באופן וצורה שאינה נכונה, יגשו הם אל חבריהם ובמעטה של צחוק יושיטו יד וציווי בפיהם: "סלח לי" יאמרו. הנה גם זה בעצם לא משיג כלום מכיון שמטרת הפיוס היא לנסות ולתקן את דרכינו ולהביא שלום זה לזה. הדרך לעשות זאת היא באותם השלבים שנקטנו לעיל במצוות התשובה: להתחרט, לבקש סליחה ולקבל על עצמנו לא לחזור על מעשינו.
ובתור עיצה טובה נראה לי שכדאי לכל אחד מאיתנו לכתוב על דף מה הם צפיותינו מאילו שפגעו בנו ואיך היינו רוצים שהם ירצו אותנו, ואז לעשות בדיוק כך למי שאנו פגענו בו, ואף שאין הדבר קל לעשותו אולם יש לדעת שזאת היא מחויבנו ורק אז נוכל להגיע נקיים ליום הקדוש, יום הכפורים.
הבה נשנן את דברי המשנה (יומא, ח): "אף שיום הכיפורים מכפר על חטאים שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אין הוא מכפר על שבין אדם לחברו".
גמר חתימה טובה.