וואלה! יהדות בשיתוף בית ההוראה שעל ידי מכון הלכה חב"ד במדור שבועי מרתק: והשבוע - שכח את המלגה החודשית בתוך ספר שנעלם במרפאה, האם חברו צריך להשיב את האבידה אחרי שהמאבד התייאש?
רקע:
שמעון הולך למרפאה הסמוכה לביתו יחד עם בנו הקט. ביד אחת דוחף הוא את עגלת בנו הפעוט וביד השנייה - הגמרא הקטנה שלו עם שמו הפרטי ומספר הטלפון שלו אותה סחב איתו לכל מקום, כאשר בתוכה דחף מעטפה עם מלגת הכולל שלו לחודש האחרון, 1400 ₪ בתוכה.
התיישב שמעון ליד השולחן, הביא לבנו צעצוע להתעסק בו ושקע בלימוד. כשהגיע תורו, נכנס אל הרופא, תוך שהשאיר את הגמרא שלמד בה על השולחן בפרוזדור הכניסה.
בסיום הביקור אצל הרופא, שם שמעון את בנו בעגלה וחיש מהר רץ אל בית המרקחת כדי לקנות את התרופות הנדרשות לבנו הפעוט. רק בבואו לביתו שם לב שמעון שמשהו חסר לו ביד. הספר והכסף! מלגה של חודש שלם!
שם שמעון נפשו בכפו ורץ אל המרפאה, אלא שלספר והמעטפה לא היה כל זכר. אבדו עקבותיהם של אלו, ואף אחד מיושבי המרפאה לא ידע (אולי גם לא עניין במיוחד) להיכן נעלמה איזה גמרא קטנה שהייתה במקרה על השולחן שם...
לא סתם הפתיעה את שמעון השיחה עם חברו נפתלי כחודש לאחר מכן, עת סיפר לו נפתלי שבביקורו אמש במרפאה חיטט בלי משים לב יותר מדי במגירות השולחן שבפרוזדור, ומצא שם את גמרתו של חברו הטוב, עם המעטפה בתוכה ובשלימותה, וכל כך שמח הוא על שזיכה אותו בורא עולם במצוות השבת אבדה, ונטל משם את הגמרא על מנת להחזיר לשמעון את אשר אבד לו.
שמעון קפץ משמחה וסיפר לחברו נפתלי את אשר ארע לו, תוך שהוא מפטיר 'תשמע, איפה לא חיפשתי, אתה לא מבין, אני כבר ממש התייאשתי מזה, הייתי בטוח שמישהו לקח את הכסף וזרק את הגמרא לאיזה גניזה או לפח חלילה, ישר כח גדול על הבשורה הטובה!'
אלא שלפתע בא ספק לליבו של נפתלי אחר ששמע את דבריו של שמעון, אולי אין צריך הוא להחזיר לו לא את הספר ולא את הכסף - הרי הוא כבר התייאש!
ונשאלת השאלה:
האם אכן יאושו של שמעון הוא יאוש גמור ואין חובה על נפתלי להחזיר לו את הכסף, או שזה נקרא 'יאוש בטעות', שהלא לו ידע שמעון בדבר קיומו של החפץ לא היה מתייאש כלל?
תשובה בקצרה:
אמת שמצד הדין אין נפתלי חייב להחזיר לשמעון כלום והרי אלו שלו, אלא שמצד 'ועשית הישר והטוב' יש לו להחזיר לשמעון את ספרו וכספו, וחובה על בי"ד לכפותו (בדברים) שיחזיר את אשר מצא.
תשובה בהרחבה:
בגמרא מובא שהמוצא אבידה, אף אם יש בה סימן לאחר שנתייאשו הבעלים - הרי אלו שלו, היות ולאחר יאוש הבעלים הרי הוא אילו זכה מן ההפקר בדבר זה, ובתנאי שאכן יודע שבאה לו לאחר יאוש הבעלים, היינו שקיימת סבירות גבוהה ליאוש הבעלים מהחפץ שאיבדו, ולדוגמא: המוצא אבידה בעיר שרובה גויים, אע"פ שידע שהאבידה עצמה של ישראל ואע"פ שיש בה סימן - הרי אלו שלו, היות וכנראה הבעלים התייאשו מכיוון שרוב גויים בעיר. אלא שממשיכה ההלכה ואומרת שלפנים משורת הדין באופן של 'ועשית הישר והטוב' יש על המוצא להחזיר את האבידה אם יש בה סימן ויודע למי היא שייכת.
אלא שישנה שאלה כללית האם אפשר לכפות על היהודי שמצא את האבידה להחזירה - האם כופין לעשות לפנים משורת הדין? ומכיוון שישנה מחלוקת הפוסקים בזה, הובא באחרונים שאין לכפותו בשוטים, במאסר וכדומה אלא רק בדברים - לדבר עם מוצא האבידה כמה שאפשר ולהסביר לו שזוהי מצווה גדולה להחזיר את האבידה לבעליה ולעשות לפנים משורת הדין.
אך כאן ראוי לתמוה: האם אין הוא חייב להחזיר מטעם 'יאוש בטעות'? הרי לו היה יודע המאבד שנמצאה האבידה - וודאי שלא היה מתייאש ממנה, וכל מה שהתייאש הוא רק מכיוון שחשב שאין סיכוי שימצאו את האבידה היות ואינה שמורה, אך כאן כאשר הספר היה שמור בתוך המגירה של השולחן - הוא בעצם אף פעם לא הלך באמת לאיבוד, אלא רק היה חסר את הידיעה של בעליו היכן הוא נמצא?
ויש לומר בזה שני תירוצים:
1. אין 'יאוש בטעות' מוסכם על כלל הפוסקים, ועל כן וודאי שאי אפשר לכפותו להחזיר מטעם זה.
2. אף אם נאמר שמוסכם על כולם שישנו יאוש בטעות, ולא הוי יאוש - הרי שכאן היות והוא שכח את הספר על השולחן (ולא שהוא שם את הספר בתוך המגירה בעצמו ואח"כ שכח היכן שם) - אין זה נקרא מקום שמור, ועל כן זה שהתייאש לא נקרא 'יאוש בטעות'.
אלא שעל כל פנים, היות וישנם כמה צדדים לדון בעניין - טוב לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את האבידה (ובוודאי לאחר שהודיע לבעלים, כדי שלא לגרום עוגמת נפש), ויש לב"ד לכפותו בדברים.
מקורות: ב"מ כד:, שו"ע חו"מ רנ"ט ס"ג וס"ה, כופין לפנים משורת הדין: ראה ב"י חו"מ סי"ב ס"ב, רמ"א שם, אך הב"ח והש"ך (רנ"ט סק"ג) להיפך, וראה ביאור הגר"א והתומים (סימן י"ב סק"ד), יאוש בטעות - עיין שו"ת בית יצחק (שלמקיס או"ח סימן ע"ו) ועיין עוד בכל זה בספר שמרו משפט סימן נ"ד ובנסמן שם (ויש עוד לדון בזה בדין זכיה בהגבהה לדעת החזרה לבעלים ואכמ"ל).
אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו. נכתב ע"י הרב יצחק איתן מזרחי, מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il