פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והפעם: האם מותר לזרוק את ארבעת המינים לפח האשפה?
שאלה:
שלום לכבוד הרב. רציתי לדעת על פי ההלכה איך ניתן לזרוק את ארבעת המינים אחר חג הסוכות.
תשובה:
שלום וברכה לשואל הנכבד.
אחרי ימי חג הסוכות, כולנו מוצאים את עצמנו עם פריטים רבים שעלינו להיפטר מהם, וכגון הדוגמא שנקטתם שהם ארבעת המינים וכן ישנם אנשים הצריכים לזרוק גם את קרשי הסוכה והסכך שהתישנו עם הזמן, יש אחרים הצריכים להיפטר מקישוטי הסוכה שלהם, ולכן אנחנו צריכים לדעת אם אכן הדבר מותר ואיך צריך לעשות זאת.
נתחיל בהסבר היסודות. ישנן שתי קטגוריות עיקריות של חפצי מצווה: האחת נקראת תשמישי קדושה, כלומר פריטים הנושאים קדושה, וכגון ספר תורה, תפילין ומזוזות, והשנית נקראת תשמישי מצוה והם חפצי מצוה שאין בהם שום קדושה וכגון הלולב והאתרוג, סוכה, שופר וציצית וכדומה.
את תשמישי הקדושה אסור לזרוק בשום צורה ואופן אלא אם לא ניתן להשתמש בהם יותר יש לקוברם באדמה, אותם חפצי קדושה נקראים בלשון ההלכה- 'שמות' ומעשה הקבורה של אותם החפצים נקראת גניזה. מכיוון שלרוב האנשים לא קל לבצע את הקבורה בפועל לכן ניתן למסור אותם לאחרים כדי לקוברם. במרבית הערים הגדולות ישנם מקומות שמטפלים בקבורת השמות תמורת תשלום מסוים עבור הטירחה.
השאלה שאנו דנים בה הפעם הנוגעת לסוכה הישנה ולארבעת המינים אינה בכלל הקטגוריה של תשמישי קדושה כיון שאין בדברים אלו קדושה אלא לקטגוריה השניה הנקראת תשמישי מצוה. תשמישי מצוה אינם צריכים קבורה (רמ"א סי' כא ס"א), ולכן הבה נראה איך ניתן להפטר מאותם חפצי המצוה אחר החג.
ראשית נציין שיש בזה גישה שונה בין הספרדים לאשכנזים.
השולחן ערוך (אור"ח סימן כא) המייצג את הגישה הספרדית מציין את ההלכה בזה בדין ציצית וטלית הישנים, והמשנה ברורה כותב שהלכה זו נוגעת לא רק לציצית אלא לכל תשמישי מצוה בכלל.
והנה הרב חיד"א כתב (ברכי יוסף סימן כא ס"א) שהשולחן ערוך סותר את עצמו מההלכה הראשונה לשניה, שכן בהלכה הראשונה הוא כותב שאפשר לזרוק את הציציות הישנות לאשפה מה שמעיד שאין צורך לכבדם אחר שגמר את השימוש בהם ומותר לזורקם באופן מבוזה, ובהלכה השנייה הוא כותב שאין להתייחס אליהם באופן מבוזה אלא אם הם בלו הרי הוא בודל מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא להשתמש בהם לדבר המגונה.
החיד"א מסביר שהשולחן ערוך כתב כן על מנת ללמדנו שאף שעל פי שמעיקר הדין אדם רשאי לזרוק את תשמישי המצוה לאשפה אולם בסעיף ב' השלחן ערוך כותב את ההנהגה הראויה עם אותם תשמישי המצוה שבלו, דהיינו שהגישה הנכונה כלפיהם צריכה להיות מכובדת ואם ירצה האדם להשליכם יניחם בחוץ והם כלים מאליהם (יש לציין שהמשנה ברורה למד את דברי הש"ע שונה דהיינו שהש"ע אינו סותר את דבריו).
זו ההלכה הספרדית אבל הרמ"א שכותב את מנהגי יהדות אשכנז כתב שאף שאין צורך בגניזת תשמישי המצוה אבל אסור לזורקם לאשפה מכיון שזהו ביזוי המצוה, לכן יש לנהוג בהם בכבוד.
האופן הראוי להפטר מחפצים אלו לדעת הרמ"א הוא להניחם מחוץ לביתו ולא להכניס אותם לאשפה כלל ואם אחר שהניחם בחוץ הם נזרקו ממילא, אין לו לחוש לזה, דהיינו אם אחר שהניחם בחוץ משאיות האשפה יאספו אותם אין בזה שום איסור (משנה ברורה סעיף ו-ז).
לאחר שלמדנו את הלכות היסוד של תשמישי קדושה ותשמישי מצווה, נזכיר כי ישנם דברים רבים שאין להם דין תשמישי מצוה כלל וניתן לזרוק אותם לאשפה לאחר השימוש (ומן הנכון לעטוף אותם בשקית לפני שמשליכים), זה נכון לגבי כיפות ישנות, כוס הקידוש, מנורות של חנוכה, תמונות של גדולי ישראל וכו'. בכלל דברים אלו הם גם הקישוטים של הסוכה וכן קופסת האתרוג והכותנה ששימשה לעטוף אותה.
אך לפני ההשלכה יש לוודא שלא כתובים עליהם פסוקים ומאמרי חז"ל כמו שנהוג לעיתים לכתוב על אותם קופסאות האתרוג והתמונות שאם אכן דברים אלו כתובים יש לגונזם כשם שלמדנו לעיל.