בשבת הקרובה נקרא בבית הכנסת את פרשת וישב שבה התורה הקדושה מספרת לנו על זריקת יוסף לבור על ידי אחיו השבטים שאמרו האחד לשני: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם.. מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ".
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, הסביר בשיעורו כי מפרשת השבוע למדים מהו המבחן של האדם לדעת האם מעשיו הם רצון השם או לא.
וכך אמר הרב פינטו בשיעורו:
אחרי שהשבטים הקדושים זרקו את יוסף הצדיק לבור, הם ישבו ואכלו לחם. נשאלת השאלה, השבטים זרקו את האח שלהם, הבן של אבא שלהם לבור מלא נחשים ועקרבים מילא שיצטערו קצת, איך הם יכולים לשבת לאכול?
אלא אולי אפשר לבאר ולומר יסוד גדול, אם אדם רוצה לדעת אם משהו שהוא עשה זה טוב או לא יתחיל לעשות קצת את הדבר, אם הוא מתחיל לעשות ומרגיש שמחה בלב זה סימן שזה מהקב"ה וזה טוב, ואם נכנסת בליבו עצבות סימן שזה לא טוב.
וכך גם רואים מתי ששאול רדף אחרי דוד המלך ודוד התחבא במערה, פתאום שאול המלך נכנס לבדו למערה. דוד המלך יכל לקום ולהרוג אותו, אבל לא ידע אם זה טוב להרוג את שאול או לא. הלך דוד מבלי ששאול הרגיש, חתך חתיכה ממעילו של שאול ורצה לראות אם ירגיש בליבו שמחה אז רצון השם שיהרוג את שאול, ואם ירגיש צער אז רצון השם לא להרוג את שאול. והנביא מספר לנו "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמ"א כד, ה) היה לדוד בליבו צער ואז עזב ולא עשה לשאול כלום.
הצדיקים הגדולים היו מתחילים ונוגעים בדבר מתי שהיו מסתפקים אם זה רצון השם או לא, אם היה דחף והיו מרגישים שמחה, היו ממשיכים ואם לא היו מרגישים שמחה היו עוצרים.
וכך גם אצל יוסף ואשת פוטיפר, מתי שאשת פוטיפר ניסתה לשכנע את יוסף לחטוא איתה ויוסף לא רצה. אמרה לו אשת פוטיפר אני רואה בכוכבים שאתה עתיד ללדת ממני ילד, אמר לה יוסף ח"ו. אמרה לו לפחות בוא רק תהיה לידי, אם תרגיש שמחה בלב תמשיך ואם לא תיסוג, יוסף אמר לה ח"ו אני לא יכול לעשות כזה דבר.
אם כך השבטים הקדושים זרקו את יוסף לבור ואמרו, אם נרגיש שמחה בלב סימן שזה רצון השם ואם נרגיש צער בלב, סימן שזה לא רצון השם ונוציא אותו מהבור. לכן ישבו לאכול, כי זה היה מבחן לראות מה רצון השם בדבר, וכשהרגישו שמחה בלב אמרו זה דין אמת.