פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והשבוע: האם ראש הממשלה המיועד נתניהו נהג כשורה כשאמר לנשיא המדינה "עלה בידי"?
שאלה:
שלום לכבוד הרב. שבוע שעבר ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו סוף סוף הרים את הטלפון לנשיא המדינה אחר הרכבת הממשלה, ואמר את המשפט המיוחל: "עלה בידי", ואף ששמחתי לשמוע את הבשורה אולם הרגשתי קצת 'חמיצות' שהיה לו להשתמש במילים כל כך יומרניות. האם לא היה עדיף מלהמנע מלקחת קרדיט ובמקום זה לתלות את ההצלחה בבורא עולם? כלומר לדעתי במקום לומר 'עלה בידי' היה לו לומר שהקדוש ברוך הוא זיכה אותי והעלה בידי להקים ממשלה. לכן רציתי את ההתיחסות של הרב לנושא.
תשובה:
שלום לכם ותודה על ההערה המעניינת.
אחר שקראתי את שאלתכם בהשקפה ראשונה חשבתי שאכן הצדק עמכם שהרי כך כתב רבנו יונה בספרו החשוב שערי תשובה (שער ג, כט) שאין לאדם לתלות את הצלחותיו בכשרונותיו או במעשיו אלא ידע ויכיר שהכל מגיע מאיתו יתברך, וזה לשונו שם: "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" (דברים ט, ד).
הוזהרנו בזה שלא נדמה בנפשנו הצלחתנו בצדקתנו ויושר לבבנו, אבל נאמין ונדע עם לבבנו כי הצלחתנו מחסד העליון ורב טובו, וכענין שאמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית לב, י): "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. עד כאן דברי רבנו יונה, ונלמד מדבריו שאין לאדם לתלות הצלחותיו במעשיו ואפילו בזכויותיו הרוחניים.
וכמו כן ידועה הזהרת התורה שלא יאמר אדם "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח,יז) וכתבו הראשונים שאפילו המחשבה לקנות נכסים אינם בזכותו אלא הם באים לגמרי מאת הבורא יתברך, וכלשון תרגום אונקלוס: "ותימר בליבך חילי ותקוף ידי קנו לי ית נכסיא האלין, ותדכר ית ה' ארי הוא יהב לך עיצה למקני נכסין".
אלא אחר הבירור ראיתי שלא כראש הממשלה היוצא שאמר שנה שעברה את המילים היומרניות "עלה בידי" לבדנה, דווקא ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו נקט לשון ענווה וצניעות ואמר את הלשון הבא: "בזכות התמיכה הציבורית האדירה שזכינו לה בבחירות עלה בידי", ותלה את הצלחתו בבחירת העם ולא בכשרונותיו, ומצאנו שחכמינו ז"ל שבחו זאת ואמרו על לשון שכזה בגמרא (ברכות י, ב): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים שנאמר: זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, תלו לו בזכות עצמו שנאמר: "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית". חזקיהו תלה בזכות עצמו דכתיב: "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך", תלו לו בזכות אחרים, שנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי".
הנה לפנינו שנכון הדבר לתלות באחרים, ולכן הלשון שנקט ראש הממשלה אכן ראויה היא.
אלא שכאן יש להבחין בחילוק הדק שבדברי רבנו יונה לדברי הגמרא שהבאנו, שרבנו יונה דיבר על הרגשת הלב, ואמר שאדם חייב לדעת שהצלחותיו באות מאת הבורא ולמד כן מהפסוק "אל תאמר בלבבך" שדיבר על תחושת הלב ולכן הסביר דבריו שהחיוב הוא בין אדם לעצמו, וכמו שכתב: "שלא נדמה בנפשנו הצלחתנו בצדקתנו ויושר לבבנו, אבל נאמין ונדע עם לבבנו כי הצלחתנו מחסד העליון ורב טובו", אולם הגמרא דיברה באופן אחר באדם המתפלל אל הקדוש ברוך הוא, ובזה אמרה הגמרא שיתלה באחרים, ולכן בדברו עם בורא עולם יתלה בזכות אחרים.
ולמעשה ראש הממשלה עשה כשורה אולם עדיף אם היה מודה לבורא עולם כדרך שאמרו רבותינו על יוסף הצדיק שתמיד שם שמים היה שגור בפיו על כל הצלחתיו (רש"י בראשית לט, ג).
ומכאן גם יש להעיר על השיר העממי (שאין מקורו מדברי רבותינו) שתלו את נס החנוכה בגבורותם של המכבים וכך לשון השיר: ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו, בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו, לילה ויום סביבונינו יסוב, סופגניות נאכל בם לרוב. האירו, הדליקו נרות חנוכה רבים. על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. ניצחון המכבים נספר, נזמרה, על האויבים אז ידם כי גברה ירושלים שבה לתחיה עם ישראל עשה תושיה.
והנה הדבר ברור שהמשורר סמך כמקור את דבריו על ההוספה שאנו מוסיפים בתפלה וברכת המזון בזה הלשון: עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה
.
וכל קורא יבחין מיד שחכמינו תלו את המעשים בקדוש ברוך הוא ושבחו את הבורא על הנסים שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ולא בחשמונאים, ולכן יפה עשו בחורי הישיבות לפי מה שראיתי ששינו את לשון השיר לומר "על הנסים ועל הנפלאות אשר חולל ה' למכבים"
וגם אנו נראה וניקח מוסר לתלות את הצלחתינו וכישורנו בבורא לבדו ולא בעצמנו.